אני כותבת לך את המכתב הזה לא מתוך כעס, רוגז, או רגשות רעים.
אני כותבת לך את המכתב הזה לא מתוך אכזבה או ריקנות. אני כותבת
לך את המכתב הזה מתוך הלב.
רוב האנשים רואים בך איזו מפלצת, אין מה להסתיר, האמת כואבת
אבל זה נכון. הם חושבים שאתה בא לקחת את יקיריהם מהחיים האלו
מתוך רוע לב. הם חושבים שאתה רוצה לפגוע בהם, להכאיב להם,
לגרום להם לבכות. הם חושבים שזה מין עונש סדיסטי בלי שום מטרה
מלבד אולי כפרה על מעשים רעים (איך אפשר לחשוב שזו כפרה?!).
אני מודה, גם אני חשבתי כך פעם.
לאחר שיעקב נפטר הרגשתי שכל העולם חרב. מי כמוך יודע כמה דמעות
נשפכו על קברו. אבל הוא היה חולה וכולם חשבו שאפשר היה לצפות
את זה.
ואחר כך רועי א. נהרג בתאונת דרכים וכולם אמרו:"כן, אבל הוא
היה מסומם".
ואז רועי ב. הלך לאהל ולא חזר וכבר לא הבינו למה.
ואז ליאור התאבד.
ויובל נהרג בתאונה מבצעית.
וזיו התאבד גם.
וכמו שאתה ודאי יודע אני האדם האחרון שישאר אדיש לכל המקרים
האלה. בכיתי, התרגזתי, התרגשתי. כל-כך רציתי באותו הרגע לעשות
ולתת הכל כדי שכל אחד ואחד מהם יחזור. ושנאתי אותך. מאוד.
ועכשיו, על סף שנת אלפיים, אני חושבת עליך אחרת. אני חושבת
שהתפקיד שלך הוא להציל אנשים. כן, כן, דווקא אתה, לוקח אותם
הרחק מהצרות, מהפחדים, נותן להם הזדמנות להתחלה חדשה,נותן להם
אפשרות לממש את עצמם במקום אחר, טוב יותר, ובעצם, אתה לא כל,כך
רשע כמו שאתה נראה, כמו שאתה מתאמץ להראות.
אז תדע לך, מלאך המוות, שהיום שחור זה in ותדע לך, שאני לא
מפחדת ממך. יום אחד, כשניפגש, אתה בטח תזהה אותי- אני אהיה זו
שתביט לך עמוק בעיניים ותגיד לך הכל בפנים. יש לי עוד הרבה מה
לעשות כאן, בחיים האלה, ואני מקווה שאשאר כאן עוד הרבה זמן,
אבל יום אחד, כשניפגש...

ולסיום... יש לי רק בקשה אחת קטנה...משהו קטן ביני לבינך ואף
אחד לא צריך לדעת...כל אותם אהובים שלקחת- יעקב, רועי, רועי,
ליאור, יובל, זיו... בבקשה תדאג להם... תשמור שיהיה להם חם
ונעים... שלא יהיו רעבים או צמאים... שלא יפחדו מכלום... שיהיו
מאושרים...
תמסור להם שאנחנו כאן שומרים עליהם מלמטה...
ותמסור להם את אהבתי וגעגועיי...
                                                           
    בתודה מראש