תמיד אמרתי שאתחתן עם עומר. או עומר או עמרי. אין אפשרות אחרת.
"הכל בגללה" אני מחייכת לעצמי ביום קיץ חם באמצע יולי. יולי של
ת"א, לח ודביק, אין גרוע ממנו. בכל מקרה, עכשיו כשאני חושבת על
זה, הכל בגלל זיווה... האהבה הראשונה שלה הייתה עומר, בכיתה
ז'. לא הייתה מאוהבת ממנה. הוא היה בח', ה"מדהים" של השכבה
הבוגרת. נבחרת הכדורסל, אתלט, שיער שטני ועיני חתול ירוקות, מי
צריך יותר מזה? מסתבר שזיווה לא הייתה צריכה הרבה יותר, ובתור
חברתה הטובה נאלצתי לבלות שעות בהקשבה לכמה הוא עדין, נפלא
ומקסים ו... ומאז השם שלו תקוע לי בראש. עומר... עו-מר...
ע-ו-מ-ררר.... זיווה אמנם התגברה עליו מהר מאוד, וגם אני כבר
לא כ"כ זוכרת על מה הייתה המהומה, אבל את חותם השם הוא השאיר
חזק, ולא היה הרבה לעשות בעניין הזה. אז נשארתי. ומאז חיפשתי
רק "עומר", או "עמרי". אבל לא יותר מזה.
בתיכון התאהבתי עד מעל לראש בעומר. אני הייתי בחמישית ובכלל לא
הבנתי איך ה ו א השישיסט המגניב בכלל מסתכל לכיוון שלי. אבל
מסתבר שהוא הסתכל גם הסתכל... חודשיים הוא עשה לי סימנים ואני
הייתי בטוחה שהדמיון שלי עובד שעות נוספות (כזה הוא בדרך
כלל...) עד שביום רביעי אחד הוא ניגש אלי אחרי שיעור התעמלות
מעייף במיוחד ואמר בקול הכי מתוק שבן יכול בכלל לגייס "תגידי
חמודה, את באמת כזו נאיבית או שאת פשוט נהנית לשחק בי ככה? אני
רוצה שנהיה חברים..." ואני הבטתי בו בעיניים התכולות תכולות
שלי וקולי רעד כשאמרתי "בטח עומר... בטח שנהיה חברים..."
ואז התחיל המחקר האמיתי: "עומר", הוא באמת שם שניתן רק לאנשים
מיוחדים או שבעצם הדמיון שלי שוב עובד שעות נוספות? עם עומר
השישיסט לא נשארתי מספיק זמן כדי לגלות. אבא שלו קיבל הצעת
עבודה ממש מפתה בניו יורק והם עזבו בשליחות המדינה בערך חצי
שנה אחרי שהפכנו חברים. אלה היו החודשים היפים ביותר שלי באותה
תקופה. כמובן שנשבענו זה לזו לשמור על קשר, עומר גם ידע שהוא
יחזור להתגייס ושאז, בטוח ניפגש. התכתבנו כמעט כל שבוע וגם
דיברנו די הרבה בטלפון, אבל בשלב מסוים זה פשוט נגמר. המרחק,
ושגרת החיים של בני 15-16 פשוט לא היו חזקים מספיק כדי להחזיק
אותנו יחד...מעניין מה קורה איתו עכשיו...
ואז, המשכתי לחפש את העומר שלי. דחיתי כל אפשרות אחרת. יש כאלה
שדוחות בחורים כי הם גבוהים מדי, נמוכים מדי, שמנים, רזים,
רציניים , מצחיקים או סתם טיפשים. אבל אני ידעתי שכל זה מתגמד
מול הסימן היחיד האמיתי שמכיל בתוכו את הכל, כי... מה כבר יכול
להשתבש אם קוראים לך עומר?...
התגייסתי באוגוסט. ממש אחרי הבגרויות והלחץ של התיכון נכנסתי
לכבשן הזה שנקרא "צבא הגנה לישראל". התחלתי קורס מדריכות ספורט
בוינגייט והייתי די מרוצה מהחיים. אחרי שבועות מפרכים קיבלתי
את השרוך הירוק הנכסף. שובצתי בבה"ד 1 כמד"סניקית, ושם פגשתי
את עומרי. מפק"צ בקק"צ יבשה. בחור מדהים, באמת. סגן, לפני
שהגיע לבה"ד היה מ"מ בדובדבן, נו מה יש להגיד... מלח הארץ,
משכמו ומעלה... אוהו כמה למעלה... אני חושבת שהוא באמת היה
ההתאהבות הראשונה האמיתית שלי. אם לא הייתי מד"סניקית במחלקה
שלו סביר להניח שכלל לא היינו נפגשים. אבל נפגשנו, והוא היה
פשוט חלום. חלום מתוק ומקסים שלי. עמרי שלי. ככה הייתי קוראת
לו תמיד. נכון, לא היה לו הרבה זמן בשבילי,אבל היינו מאוהבים,
ואת הזמן המועט שבו היינו יחד באמצע השבוע מיצינו בצורה
מופלאה, וזו הייתה רק הכנה למה שעתיד היה לבוא... הכנה לסופ"ש
ארוך ארוך שתמיד, גם אם בבסיס וגם אם בבית, היה הכל בשבילנו.
הקרבתי שבתות בבית למענו, אך בהחלט ניתן לומר שהויתור היה שווה
כל רגע...
עמרי אהב את הארץ. אהב בייחוד את הנגב, וכשהמחלקה שהדריך בה
יצאה לסדרת חינוך במדרשת שדה בוקר, נידב אותי להצטרף אליהם.
מעולם לא ראיתי אדם שרק הקשבה לקולו של בן גוריון מכריז על
הקמת המדינה גורמת לעיניו לנצנץ, ובכל פעם כשהביט בהרים
ובנחלים הסובבים את שדה בוקר חיבק אותי חזק חזק כאילו רוצה
לומר- "את רואה את כל זה, דסי? את כל זה אלוקים ברא. ואנחנו כל
כך קטנים אל מול העושר הזה...". אהבתי את עמרי. וגם עכשיו,
שנים רבות אחרי כן, המחשבות עליו מעלות לחלוחית בעיני.
השתחררתי במאי. עמרי חתם קבע נוסף וקודם למ"פ בפלוגת "ארז".
תמיד הוא קיטר על זה שהעבירו אותו לקק"צ הבסיסי אבל אני הייתי
אומרת "עמרי שלי, אתה הרי תמיד תעשה את הטוב ביותר היכן שלא
ישימו אותך. תרמת מספיק לחבר'ה הקרביים ועכשיו גם שאר זרועות
הצבא זקוקים לך. מה? תפנה עורף לעורף?..." וקינחתי את ההסבר
בנשיקה. ואז הוא היה מחייך ואומר לי "דסי, איך אני יכול
להתווכח עם העיניים והטיעונים שלך?..."
לעמרי היה רכב מהבסיס. לא פרטי בשבילו כמובן, אבל לא היו הרבה
קצינים שהוא חלק אותו איתם, אז לרוב הוא היה לרשותו. זה היה
יום שישי. דיברנו בבוקר והוא אמר שיגיע אלי מאוחר יותר, אחרי
שהחיילים שלו ייצאו. זה היה אחרי שלא התראינו שבועיים רצוף
ועמרי שלי הבטיח לפצות אותי. כמובן שהאמנתי לו. הוא סיים את
השיחה ב"אני אוהב אותך מתוקה שלי", וניתק. וזו הייתה הפעם
האחרונה ששמעתי את קולו. בצהריים החלטתי להפתיע אותו ונסעתי
אליו הביתה. אמא שלו, רותי, פתחה לי את הדלת בחיוך וישבנו
לפטפט בסלון. פתאום דפיקה בדלת. שוטר ושני קצינים נכנסו. רותי
מייד התחילה לבכות ואני לא ממש הבנתי על מה המהומה. כנראה,
שכשיש לך בן בדובדבן את חיה יום יום בציפייה לדפיקה הזו בדלת,
ולא חשוב כמה תפקידים הוא יעבור מאז. עמרי נהרג בתאונת דרכים.
התנגשות חזיתית במשאית באחד העיקולים בין מצפה רמון לשדה בוקר.
מתברר שהנהג נסע בחוסר זהירות ודרדר את עמרי לתהום שבצד הדרך.
זו הייתה הלוויה הראשונה שלי. והנוראית ביותר.
היה לי קשה אחרי שעמרי נהרג. אף פעם קודם לכן לא איבדתי אדם
קרוב, ובטח שלא חבר שאהבתי כל כך... חצי שנה לאחר מכן כבר לא
יכולתי כאן ונסעתי להודו. ככה לבד לבד, בלי אף אחד, להירגע
ולהתרחק. קיוויתי שזה יעזור. בהודו, ממש מעט אחרי שהגעתי פגשתי
את עמרי. גם הוא הגיע לבדו, לחפש רוחניות אחרי שלוש שנים
מפרכות בסיירת גולני. התחברנו מייד זה לזו. אצלי זה היה הרבה
בגלל השם כמובן והוא... אף פעם לא באמת שאלתי אותו מה הוא מוצא
בי... טיילנו יחד. אני לא אגיד שזו הייתה אהבה כמו עם עמרי,
אבל בהחלט היה לנו טוב זה עם זו. חווינו סדנאות שתיקה במנזרים
שכוכי אל והשתתפנו בכל מה שיש לארץ המדהימה הזו להציע בתחום
הרוחניות, וזה לא מעט. עמרי היה צרכן נלהב של כל מרכולתה
הרוחנית של הודו, ואני תמיד התייחסתי אליה בסקפטיות מסוימת,
ומנעתי מעצמי "ללכת עד הסוף" בכל מה שנוגע למנעמי המקום. באחד
הטרקים הארוכים שלנו, כשלזמן או למקום אין ממש משמעות, הגענו
לטירה מבודדת באמצע שומקום כשהכל מסביב ירוק, עבות ופורח.
נכנסנו. רצינו למצוא מקום להעביר בו את הלילה ואולי למצוא
הרפתקה נוספת. אנשים הסתובבו שם ב"היי" מוגזם. לא הלכו אלא ממש
ריחפו על הקרקע. כולם היו מגולחי ראש וקשה היה להבחין מיהו גבר
ומיהי אישה, שכן כולם גם לבשו גלימות ארוכות ארוכות בצבעי
כתום, ורוד, סגול וחום. לי הכל כבר היה נראה יותר מדי, אבל
עמרי ממש נדלק על כל הקטע הזה. התחיל לשאול שאלות, ולפני
שהספקתי לומר "ג'ק רובינזון" גם הוא היה בגלימה ארוכה, ושערו
אסוף עד שיגיע זמן התספורת המיוחלת. ברגע ההוא נפל לי האסימון.
אחרי שני לילות נוספים במקום המוזר ההוא, כשעמרי כבר היה מגולח
לגמרי ולא ממש מחובר למציאות, אמרתי לכולם שלום יפה וחזרתי
לארץ. הביתה. ארבעה חודשים רחוק מהכל, ובעיקר מהמציאות המלחיצה
של ישראל ותל אביב, כנראה הספיקו לי. כך, כמעט שנה אחרי שעמרי
נהרג יכולתי להסתכל לעצמי בעיניים ולומר שעברתי את זה. אספתי
את השברים שהתנפצו ועכשיו אני פותחת דף חדש.
את הדף החדש פתחתי רחוק מהמולת גוש דן. החלטתי שאני מספיק חזקה
כדי לחזור ולהתמודד גם עם הנגב. נרשמתי ללימודי קרימינולוגיה
ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון. באר שבע נראתה לי מספיק
מבודדת מכל הבלגן של המרכז, ומצד שני ידעתי שמשעמם, בטוח לא
יהיה שם.
ואז פגשתי אותו. סטודנט שנה ב' למנהל עסקים וכלכלה. האמת, שהוא
היה בדיוק ההיפך מכל מה שהכרתי עד אז. לא בולט, לא גבוה, לא
שרירי, לא מושלם וגם לא... לא... טוב, לא חשוב... בכל מקרה,
עקשנות הייתה אחת מתכונותיו הבולטות והיא גם זו ששבתה את ליבי
בסופו של דבר. הוא לא ויתר הבחור שלי. ניסה, התקרב, שאל, התעקש
וככל שאמרתי יותר "לא" כך הוא שמע יותר "אולי" ובסופו של דבר
ה"כן" היה בלתי נמנע. ומהרגע ההוא בו אמרתי לו "כן" לראשונה,
לא יכולתי להפסיק. הסטודנט המקסים כבש אותי. לחלוטין. התאהבתי
שוב, והפעם, הייתה לי ההרגשה שזה יהיה לתמיד.
ביום שלישי אחד באמצע סמס' ב', כשאני הייתי בשנה השנייה והוא
אוטוטו סיים, לקח אותי האביר שלי לנסיעה שלא אשכח בחיי. יצאנו
מבאר שבע לכיוון דרום, הוא לא הסכים לומר לי, ואפילו לא ברמז,
לאן מועדות פנינו, אבל ככל שהתקדמנו הייתה לי הרגשה שאני יודעת
לאן זה מוביל. אחרי בערך חצי שעה של נסיעה בין הרים חומים-
צהובים של אמצע מאי הגענו. שדה בוקר. ירדנו מהרכב והוא הוביל
אותי בעדינות וביד בטוחה בדרך היורדת לכיוון נחל צין. שם,
באמצע הנוף המדהים ביותר בנגב הוא ירד על ברכיו ולחש, כדי לא
להפריע לדממה שמסביב, "דסי, אני אוהב אותך. אוהב יותר מכל מה
שחשבתי שאפשר. תתחתני איתי?..." דמעות של אושר הציפו את גרוני
וידעתי שאם לא אענה לו עכשיו, בעוד רגע כבר לא אוכל לדבר. "בטח
ילד חמוד ומקסים שלי..." עניתי בקול רועד, "בטח שאתחתן
איתך..."
בדרך חזרה לבאר שבע, כשכבר היינו טיפה רגועים יותר, הפניתי מבט
שמאלה, לאביר שלי בפיג'ו האדומה, וגייסתי את הקול האוהב
והמתחנחן ביותר שיכולתי באותו רגע ואמרתי- "מה דעתך יואבי,
לפני שנתחתן, לשנות את השם לעומר?...." יואב הביט בי בעיני
עגל, לא ממש מבין מה אני רוצה מחייו, ושתקנו עד באר שבע.
כמה חודשים לאחר מכן כבר עמדנו מתחת לחופה. הדס ויואב באו
בברית חופה וקידושין, וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה...
תמיד אמרתי שאתחתן עם עומר. או עומר או עמרי. אין אפשרות אחרת.
אז אמרתי...

2002