פעם ראשונה בחיים שלי, שאני מתכוונת לקחת את הדרך הזו. אני לא
מהנשים האלו שנוסעות באוטובוסים. אוטובוסים זה לנערים או
למחוסרי יכולת להוציא רשיון כמו שצריך. גם התחנות אוטובוס
האלו, הכל כל כך מלוכלך ועזוב. רציתי למות רק מהריח של הדגים
שהגיעו מהשקית של איזה שזקנה שישבה לידי. בחור, בערך בגילי
ניגש אלי, ומפשפש בארנק שלו. מבט דואג התמרח לו על הפרצוף,
"עשר אגורות יש לך"? איך שאני שונאת את החצופים האלו, שנכנסים
לך לחיים ודורשים ממך דברים.
-אז חשבתי, אם אני אביא לו את  העשר אגורות, הוא יעלה
לאוטובוס, כאילו כלום לא קרה, וימשיך לגדול כמו אותם בחורים
מפונקים שחושבים שבחורות יתנו להם כל דבר שהם מבקשים. מפונק.
-מצד שני, אם אני לא אביא לו, הוא יבקש ממישהי אחרת, ואז אני
אצא צפונבונית מתנשאת שלא מסכימה לעזור לבחור בשעת צרה.
הכי טוב זה לתת לו את העשר אגורות , ולגמור עם זה חד וחלק.
-מצד שלישי, אם אתן לו את העשר אגורות, מי יודע אם אני אתקע
בדרך חזרה, ואפספס את האוטובוס. אני עלולה לאחר ולהתחרט על
ההלוואה הזו למשל כל ימי חיי.
- מצד רביעי, מה הסיכוי שיהיו חסרות לי בדיוק עשר אגורות,
ובכלל הוא די חמוד, ככה שאם אתן לו את העשר אגורות , הוא יסתכל
לי בעיניים, יתאהב בי ויציע לי להתחתן איתו.
- מצד חמישי, סיפורים של בחורים שמתאהבים בבחורות בנסיבות
שקשורות לכסף תמיד נגמרים בצורה טרגית במיוחד, ואני לא מתכוונת
להקבר כשהשם שלי מתנוסס על הדף הראשון בעיתון. "הלוותה לו עשר
אגורות, ואחרי עשר שנים רצח אותה בשביל כל הירושה".
- מצד שישי, הוא לא נראה כמו רוצח ובכלל אם נתחתן אני אוכל
להחזיק אותו קצר ולהזכיר לו איך שהצלתי אותו, ושבזכותי הוא לא
אחר לראיון עבודה חשוב.
- מצד שביעי, אם נתחתן, סביר להניח שגם נתגרש. אם נתגרש, אני
לא מוכנה שכל הכסף הזה שבחורים תמיד סובבים סביבו יתחיל לזרום
אליו כהסכם לאחר הגירושין. ואם נתגרש, אני לא מכונה להשאר
רווקה זקנה בגיל עשרים וחמש. והוא בטח ישאיר אותי עם הבת הקטנה
שלנו בבית, וכל פעם שהיא תבקש ממני כסף קטן למסטיק מהקפיטריה ,
אני אוציא מהארנק עשר אגורות ומיד אזכר בו ואתחיל לבכות.
זהו, החלטתי, שום עשר אגורות. שילך לחפש את החברים שלו.
אני,את ההחלטה שלי לקחתי, אשה חזקה. אבל  את האוטובוס שלי כבר
פיספסתי , כשהוא עליו. נשארתי שם לבד בתחנה, כשהואובוס הבא
יוצא רק בעוד שעתיים.
הריח של הדגים נתפס לי חזק על השמלה, ועצרתי מונית. גם ככה
אוטובוסים זה לא בשבילי.
"כמה זה מפה לצומת דגנים?" שאלתי. "חמישים שקל ועשר אגורות."

מפשפשת בארנק, ואותו מבט דואג התמרח לי על הפרצוף, כמו על
הפנים של הבחור המפונק עם העשר אגורות.
"תודה, לא חשוב", אמרתי לנהג המונית והתחלתי ללכת ברגל .