לשרוף... להרוס... להשמיד... לרצוח... להתאבד... למות...
למות... למות...

אילו רק יכולתי לצרוח את המילים האלה בלי שאני אכנס לאשפוז...
אילו... אילו...
הראש מסתובב, הידיים רועדות, חוסר שינה, פחד המון פחד...

אני אזיק לעצמי בסוף... כל מה שיישאר ממני זהו זיכרון וכמה
אנשים שיבכו על הקבר שלי חלק חברים אמיתיים וחלקם רק כאלו
שיהיו ב"דיכאון" יש כאלה שהכירו אותי ויש כאלה שיגידו "הכרנו
אותה היא דווקא היתה ילדה חמודה" האם אני צריכה את כל זה???

"בחייהם ובמותם לא נפרדו"
אחלה משפט... אם הייתי מאמינה באהבה אילו האהבה שלי מתה.. היא
מתה רק הבחור לא מת.
כמה חבל.

אחד האנשים היקרים לי מכל אינו מוכן לדבר איתי. אחד האנשים
שיותר אהבתי הערכתי אינו מוכן לשמוע ממני. אם זה ככה האם יש
סיבה להמשך קיומי?
אי שם רחוק במדבר נמצא המקום שלי. זה לא נכון כל זה התמוסס כל
זה נעלם ברגע שאין לך את מקומך אינך יודע מה לעשות ואתה משתגע.
אתה מחפש את עצמך וכשאינך מוצא אתה מתחרפן.
זה מה שגרמת לי!!!!!!!!!!! להתחרפן!

בכי לא יעזור תפסיקי לבכות הקולות הקטנים שבראשי ממשיכים לרוץ
ולהדהד "זהו, זה נגמר, אחד האנשים שיותר אהבת בחייך נעלם מהם.
אין לך סיבה להמשיך נתקעת כאן. את לא מסוגלת לישון, לחשוב,
ולחיות. תמותי"
אולי זה תשומת לב אינני יודעת אבל מה שכן זאת ההרגשה שלי אני
מתגעגעת לתחושות שהיו לי הדברים שאני עושה בזמן האחרון זה
לצייר והצבע הבולט זה שחור ואדום (אני לא גותית מגניבה זה מה
שעולה לי)
אני עושה דברים ללא מחשבה ולאחר מכן אני מצטערת עליהם.
אני צריכה משהו שירגיע אותי שום כדור לא יעשה את זה. רק אתה.
האחד שאני מתגעגעת אליו.
הנה שוב פורץ הבכי שאני מדברת עליו. אני חושבת עליך ואני לא
יודעת מה לעשות. אפילו לדבר אתה לא מוכן. כל כך נעול בגישה שלך
ואני, אני מנסה לשחק אותה שהכל בסדר. אני מגיעה לאשפוז בטוח
ממש בקרוב... ועכשיו הבן אדם שיכול להאשים את עצמו זה אני.
אסור לי להקשר לאנשים. ואתה יודע את זה .
למה אני נקשרת לאנשים זה רק נגמר בבכי!

אני שונאת אותך שנאת מוות!!!!!!!!!!!
אין משהו שאני יכולה להגיד יותר מזה
כשהתיישבתי ליד המחשב והתחלתי לכתוב כתבתי את זה לעצמי. עכשיו
אני יודעת שזה ממוען אליך.
כשאני אמות אני רוצה שתדע שאני מורישה לך משהו שאני חושבת שלא
תרצה לקבל וזה את הלב שלי אתה יכול להחזיר אותו בקופסא יפה
לתוך האדמה ולתת לו להתמוסס ולהירקב. רק תדע שאהבתי אותך אהבתי
אותך יותר מכל דבר אחר בעולם.
אתה היית חשוב לי
חבל שבמקום להגיד לך את זה אני יושבת כמו מפגרת באמצע הלילה
ובוכה לתוך מקלדת קרירה. בעצם אולי כרגע זה כמו לדבר אליך או
יותר נכון לדבר אל הצליל הקר של הטלפון ברגע שאתה מנתק לי
בפרצוף.
אחד האנשים שיותר הערכתי בעולם הזה שונא אותי. זאת התחושה הכי
רעה שיכולה להיות.

מעניין אותי לדעת. תבוא להלוויה שלי?
תבכה עלי?
אני חושבת שתגיד "הכרתי אותה" תבכה קצת ותוך יומיים תחזור
לחיים הרגילים שלך כמו שאר בני האדם. לא תרגיש שום פספוס.
הרבה אנשים לא אוהבים אותי. אני מבינה למה... אני לא בן אדם
אהוב במיוחד.
כשאני יושבת פה אני כבר לא יודעת מה להגיד אני פשוט נזכרת בכל
הדברים שעברנו ביחד, כל הפעמים שניסית להיות "אבא" שלי הפעם
הראשונה שפגשתי אותך מסתבר שאני כמו כל שאר החברים שלך "חברי
אינטרנט" חבל חבל שזה נגמר ככה.

איזה מפגרת אני!
אתה מכיר חלקים ממני. לימדת אותי להכיר אנשים אחרים כי עד
שהכרתי אותך חייתי בבועה נפלאה שנקראה "העולם שלי"
אני לא מאמינה באנשים הדבר היחיד שאני מאמינה בו זה בחיי העולם
הבא. אולי אני אגיע לשם בקרוב.
אני קוראת שוב ושוב את מה שכתוב ואני מרגישה כל כך פטאתית כל
כך אינפנטילית הלוואי ואני לא אהיה קיימת.. כמה פעמים נתקלתי
במחשבה הזאת בכל מקרה אף אחד לא יבכה עלי באמת. אפילו לא אתה.

כל יום אני נתקלת בויכוח של "תתחילי להתנהג כמו בן אדם, להיות
מאושפזת זה לא כבוד גדול"

"Don't u worry they wont find my body I want u to know I'll
find peace in another world don't keep digging I want u to
live back away from the place that my ashes are berried"

להגיד לך שאני מאמינה בעולם אחר אני לא יודעת אבל אני רוצה
להאמין... לקוות שיש תקווה.

אז ביי... ואם לא שמעת ממני זה בגלל שאני הלכתי לחפש את העולם
האחר.