לאחר יותר מיממה של דממה עקב חרדה,  אני מוציאה את ראשי ממתחת
לשמיכה.
אתמול,  גררו אותי כמעט בכוח, בני משפחתי היקרים, אל מחוץ לבית
(קניון אביב, ליתר דיוק), באמתלה של קניית משהו דחוף לילד.
יודעים הם, שכשמדובר ביורש העצר, מן הסתם אצא מהבית אפילו
באמצע הפגזה.
לדרך הקצרה יצאתי בחרדה גדולה- פה יבש, הלב מרעים כתופים, וכל
שנייה-פיפי.
הכבישים היו כמעט ריקים, למעט, אנשים שמיהרו לשוב לבתיהם טרם
חשיכה מחשש לטילים.  
בקניון עצמו, מגרש החנייה היה כמעט ריק, וכך גם הקניון.  מעט
האנשים שהסתובבו בו, היו "גיבורים" ללא ערכות המגן, עיקר
התנועה התרכזה בחנות הסופר-פארם ובעיקר במתחם בית המרקחת.
במתחם רשתות המזון שבקומה העליונה, נלחמו על ארנקם של הקונים
הבודדים, והציעו שלל מבצעים מפתים של
ארוחות שלמות ב"מחירי התאבדות".  
סידרנו וקנינו את מה שהיינו צריכים, ואפילו העזתי וישבתי באחד
מבתי הקפה, כמו גיבורה, מן פסק זמן של רגע שפוי, בעולם השרוי
במרקחה.
כששבנו הבייתה, בכל זאת, נאנחתי אנחת רווחה (כמעט נישקתי את
הריצפה), כנראה יש משהו בפתגם- "ביתו של אדם הוא מבצרו".
זהו- תם ונשלם המבצע.