הם אומרים לי שאני מטורפת.
משוגעת.
שונה.
הם אומרים לי שיגיע יום בו אני אפגע בעצמי.
הם מתכוונים שיגיע יום בו אני אפגע במישהו.
לא בעצמי.
אף פעם לא בעצמי.
כי למה שיהיה להם אכפת ממני?
מה אני?
אני אחת מני רבים.
אחת בתוך המיליונים.
מספר.
פרצוף.
שם.
אבל אני, אני צועקת.
אני לא סותמת את הפה שלי ומסכימה לכל מה שאומרים לי.
לא.
אני צועקת.
"אני פה!" אני אומרת להם ועומדת במקומי.
לא זזה.
אף פעם לא זזה.
כי אני צריכה להיות חזקה.
בשבילי.
בשביל אלו שלא יכולים לדבר.
שלא מסכימים לדבר.
שלא רוצים לדבר.
אני כאן.
"יש לי זכויות!" אני מדגישה.
"יש חוקים המגנים עליי!" אני צורחת.
"אתם לא יכולים להכריח אותי!" אני נאבקת.
אבל לשווא.
אבל הם מכריחים.
והנה אני.
כפותה.
כבולה.
קשורה.
ומי יציל אותי עכשיו?
ומה תעזור הצעקה?
היא לא תעזור.
היא לא תציל אותי.
וכאן, בחדר הלבן, הבוהק...
אני אשתוק.
לתמיד.