"אני מלאך,"

היא אמרה לי, לא חשבתי להאמין, ועוד הוסיפה "אני מבינה שפגעו
בך, אני מבינה ששיחקת עם שדונים מכוערים עד עכשיו, הבנתי שמגיע
לך יותר, אז באתי, באתי בשבילך- אני, כולי שלך"
כל כך יפה, טהורה הייתה,
"אני לא מאמינה" אמרתי לה בתגובה, "נפגעתי מספיק, הבטחות סרק
של נשים כבר ביקעו בי חורים, אין בי מקום לעוד כדורים טועים!"

"לא ילדתי, אל נא תפחדי ממני, אין אני עומדת לפגוע בך, בטחי
בי" להביא את עצמי לבטוח בה לא יכולתי ושוב השבתי
"ביטחון?! לבטוח?, מילה גסה היא לבטוח! אין לי ביטחון באיש כבר
שנים! רק ככה לא נפגעים,
עזביני בבקשה" כבר אמרתי בתחינה "אין בי כוח למשחקי לב,
הותשתי, העולם הזה כבר כמעט סיים לשחוק עצמותיי לעפר! אל נא
תפריעי לעבודתו..."
"ראי נא בת אנוש, אוכיח לך שהייני מלאך"
"ואיך זאת תוכיחי לי?" אמרתי בפליאה,
"כל דרך שתרצי" אמרה היא, ואני, עכשיו רק מבחינה ביופייה,
היא מלאכית עוצרת נשימה...
ולא!
אין אני מודה לעצמי כי אני חושבת שהיא יפה, כי אם כן העשה תרצה
נפשי לתת בה קירבה!
"כל דרך שארצה?" אמרתי זוממת, ונחישותי לפרום מזימתה רק
התגברה, כי הייתי בטוחה שזו שליחה של הגורל- באה בעטיפה יפה
שבתוכה חבילה של סבל.
"כן" אמרה לי היא בפשטות "החלי ילדתי".

וכן, החלו פעולותיי להוציא ממנה שטף של זימה, שיוכיח לי שזו
אינה מלאכית.
בתחילה קיללתי אותה, ואין היא מגיבה, רק מביטה בי בעניים
כחולות רכות,
ואחר מכן התחלתי להכות אותה, בקצב הדרגתי, מלטיפות קשות
להטחות אימתניות,
ומשלא הגיבה רתחו עיניי וזעמתי כולי, הרמתי ידיי, בעוד דמעות
על כל פניי עוברות ואת גופי מנקות  
בא למוחי רעיון, ובלי מחשבה התחלתי פעולה.

ניסרתי ומשכתי, צעקתי וצרחתי עד שאת כנפיה ניסרתי.

ואין היא מגיבה, ואני מבחינה, מולי עומדת מעוותת חבולה, שרוטה
הרוגה.
ואין היא מגיבה, רק עומדת מכסה גופה העתה ערום, מנסה לפייס
פצעיה.
ואני, אט אט מבינה,
ואני ,עומדת מולה, חיה מתנשפת, ריאותיי מתכווצות ומתנפחות בקצב
אדיר, דמה מרוח על בגדיי,


"סלחי לי מלאכית שלי, מרוב פגיעות העבר אין אני מפקידה את
אמוני בכל אשר יבוא מולי, הנך מבינה הרי, ניסיון העבר מקשה
עליי ופחדיי לעיתים גוברים עליי. אם תסלחי לי כבר מאוחר, אני
חייבת לחזור לביתי"

ופתאום קול שקט, מקוטע עזב את פיה "קחי אותי עימך, הלא הבנת
שהייני מלאך, המלאך שלך"

ובלי היסוס השבתי לה,
"הביני, לא מתכוונת אני לקחת אותך לביתי, כולך שוטטת דם
ומעוותת,
כי פנייך לא יאירו את נשמתי כל בוקר, נעלם יופייך. ולא אני זאת
הרוצה לחיות עם עיוות."


-לפעמים, העבר אוטם אתנו, ובסוף אנחנו מפסידים-