המספר, שמעון והנרגילה, דן, בנות ומה שביניהם
(אין לי מושג, ה"מספר" נשמע פלצני למדי אז החלטתי להוסיף קצת)
מאת: שמעון בן ציון

בוקר יום שבת, 12:00 בצהריים

קשה היה לקום בבוקר, במיוחד כשאתה שיכור...
דן פתח את עיניו לשניה וסגר אותן מיד. הוא נבהל מהכאב ראש שהיה
לו, והערפל שהיה אפף את מחשבותיו.
הוא פתח את עיניו שוב, הפעם השאיר אותן פקוחות.
חדר שלי, המחשב שלי, הכל נראה כרגיל, יום שבת היום, חם, המזגן
פועל. לפתע שם את עיניו על הכסא. מכנסיים וחולצה קרועה. הוא
נזכר.
הם יצאו אתמול לבערב ל'קומה', המועדון שמשה דיבר עליו כל
הזמן.
כן, הוא השתכר שם, לא זכר בדיוק מי הביא לו את הבירה וכמה הוא
שתה, ובאיזה שעה הוא בא הביתה, בעצם זכר מעט.
מוזיקת רוק, אנשים נדפקים, כמה בנות כוסיות יושבות ושותות. כן,
כולם שתו, עכשיו הוא נזכר שגם שמעון היה שיכור תחת וצחק כל
הזמן.
טוב, לפחות הוא בבית.
הוא קם לאט מהמיטה, פתח את התריס ומיהר להסתכל במראה.
הוא נראה בסדר, לא שיכור והאף לא אדום. שריטה קטנה על לחיו.
הג'ל המעט שהיה לו בשיער ירד והפך לאבקה דביקה ולבנה על ראשו.
הוא שמע את אמא שלו שוטפת כלים אי שם במטבח.
זכרונות נוספים החלו להישלף באופן אקראי מתוך תאי מוחו
הרדומים.
2 בנות רוסיות חיבקו אותו ורקדו איתו, אבי המשוגע הלך מכות עם
איזה אחד עצבן
משה הקיא את נשמתו
אריק, שלא השתכר, ניסה להאיר את שמעון...
הוא צחצח את שיניו ונכנס למקלחת.
לפתע הבחין בסימני עט על הזרוע שלו.
"דן הפלצן, דן הקשקשן, מה המספר שלה?"
חחח, זה בטח שמעון רשם לו את זה, חתיכת דפוק.
"מה המספר שלה?", של מי?
דן חשב על זה רגע לפני ששישפף עם הסבון את הזרוע שלו ומחק את
סימני העט... משהו החל לבצבץ במוחו...

14:00 בצהריים, יום שבת

שמעון היה עסוק קצת בביתו, מנקה את החדר שלו ומזיז את המיטה
שלו. מנקה בפינות, שואב אבק. שואב עוד ג'וק מת.
הוא קם בעשר בבוקר, קצת מסטול.
הוא זכר מה עשו אתמול הוא וחבריו. הוא שמח בשביל דן שסוף סוף
יצא מהבית ועשה משהו, למרות שאמא שלו בטח הרגה אותו כבר כי חזר
שיכור לגמרי, בקושי הצלחנו לגרור אותו עד הבית חשב, וצחק.
הוא עצמו זכר את רוב הנעשה ב'קומה', אבל יותר מכול זכר את
הבחורה ההיא שהביאה לו את המספר שלה, שנח לו על השולחן עכשיו,
חרוט על פיסת נייר צהובה.
בחורה יפה כזאת, בת 17 (זה לפחות מה שהיא אמרה), שחרחורת, קצת
מלאה, לא שמנה, חס וחלילה, תחת יפה, פרצוץ יפה גם, פתח תקווה.
נחמד אהההה, מעשנת, זין, טוב לפחות היא כוסית. נכריח אותה
ללעוס מסטיקים!
לפתע נשמע צלצול טלפון
"הלו", ענה שמעון.
"מה נשמע שמעון?"
"אהלן דן, מה המצב איתך?"
"בסדר, קצת מסטול", דן הנהן והם דיברו איזה חמש דקות על
המסיבה.
לפתע דן גמגם קצת
"שמעון, תגיד מי זאת מירב?"
שמעון חשב קצת, הפעיל את תאי מוחו, ואז נזכר.
מירב שבאה לביקור מאילת. כן היא נראת טוב, דיברה עם דן כל
הלילה
שתתה המון.
"למה אתה שואל?"
"לא יודע, אני זוכר שדיברתי איתה קצת, עלה בי זיכרון"
"בטח דיברת איתה, נראה לי התחרמנתם גם, חחח"
"מה התחרמנו, אני?, לא זוכר כלום, קרש".
"כן דן, גם זמנך הגיע גם, לך עליה"
"מה לך עליה, מאיפה היא?"
שמעון התחיל לצחוק,
"כאילו מה, אתה לא זוכר כלום יא הומו, בחיי לא שתית?"
"טוב, עזוב אותך טלפון" מילמל דן "יאללה, בוא נפגש בפארק עוד
רבע שעה".

14:30, פארק האגם

יום חם, בערך 30 מעלות בחוץ, אך עדיין כמה אנשים נצפו בפארק,
בעיקר הורים על ילדים וכמה ערסים יושבים ומקללים בשקיקה. דן
ישב על ספסל וקרא איזה מאמר על כדורסל ולפתע כף נחתה על גבו.
"אהלן דן". זה היה שמעון, שמח במיוחד.
דן השקט הנהן בראשו ושם את המאמר במקום. הוא נעץ את מבטו
בשמעון כאילו עוד שניה הוא חונק אותו.
"איך נתתם לי לשתות ככה, אני בקושי זוכר משהו, אני דפוק
לגמרי!".
שמעון היה די משועשע, סה"כ דן לא נהג לשתות, וגם הוא לא ממש,
סתם במסיבות לפעמים. חוץ מזה גופו יכל לספוג פי שתיים אלכוהול
מגופו הרזה של דן ועדיין להשאר פיקח.
"שמעון, אני כל כך מטומטם, אני לא מאמין"
"מה קרה יא איבני?"
"לא לקחתי את המספר שלה" מילמל דן בין שפתיו הכווצות.
"המספר של מירב..."
חחח... צחק שמעון אך דן הביא לו מצלצלת ושמעון נרגע. הוא הבין
שזה די רציני. שדן מואכזב, דן עצבני. זה די כאב.
הוא נאחז בלחיו שהאדימה קצת מהכפה והציע לדן לעשות סיבוב
בשכונה.
"אתה בטוח שלא רשמת אותו?" שאל שמעון בחיוך. "לא, לא רשמתי
אותו. היה כתוב לי על היד היום מה המספר שלה. בטח אתה רשמת את
זה.
"לא" ענה שמעון, "רשמתי לך דן הבדרן או משהו כזה".
"דן הפלצן והקשקשן, תודה רבה".
"טוב, זה מוזר" נאנח שמעון ומיד הוסיף בקול משעמם, "בא לך
לעשות סיבוב בפארק?"
דן הניד בראשו, כאילו ממש לא אכפת לו גם ללכת עד תל אביב
עכשיו.
השמש להטה ושניהם התהלכו בפארק כמעט לבד.
לאחר סיבוב מתיש החליטו לקפוץ לאבי, שגר חמש דקות מהפארק, בטח
הוא זוכר משהו...

14:55,רח' אלחריזי

אבי ישב בחדר שלו וניגן בגיטרה, כפי שעשה כל שבת משעממת
שעוברת. בטח יקרא למשה או לשמעון והם יסעו לים או למרכז העיר.
הוא הסתכל על הספרים שמונחים על השולחן והחליט שמחר הוא מבריז
מהביצפר, ממילא אף אחד לא שם זין.
המאוור עבד נונסטופ, בלי הפסקה, מפני שהמזגן היה מקולקל,
ההורים בטח יתקנו אותו בקיץ הבא. חפיף, אפשר לחיות בלי זה.
"אבבבבי, תפתח ת'דלת", אמו צעקה לו מחדר השינה, אך אחיו הצעיר
הספיק להגיע בתנופה אל הדלת.
אבי חיכה בחדר, הוא כבר זיהה את קולו של שמעון.
שמעון והחבר שלו שהביא למסיבה אתמול, דן, נכנסו לחדר.
"מה המצב שמעון?" שאל אבי בקול הבאס שלו, ולפני ששמעון הספיק
לפלוט את הבסדר שלו הוסיף "אהלן דן, מה, מרגיש יותר טוב?"
דן חייך.
שלושתם ישבו בחדר ועברו על כמה נושאים שוליים כגון עונש המוות
באמריקה שאבי כל כך התנגד לו או עוד רעיון דפוק של אבי.
הם דיברו גם על המסיבה קצת, ואז דן שהיה די שקט שאל את אבי אם
הוא זוכר את מירב.
"כן, כוסית כזאת, נמוכה משהו, נדלקה עליך, חחח".
"אתה דיברת איתה?" שאל שמעון.
"כן, אתה יודע, פה ושם, לא ביג דיל, נדלקתי על מישהי אחרת,
רוסיה"
"אתה יודע משהו עליה אולי, איפה היא גרה עכשיו או משהו" שאל
דן.
"מאיפה לי, אתה דיברת איתה כל הלילה."
לאחר שאבי קלט שדן לא לקח את המספר שלה התחיל לרדת עליו.
שמעון השתיק אותו ושאל אם יש מצב שמשה יודע משהו.
"משה משה, אין לו מושג מכלום" צחק אבי.
"בואנ'ה, אתה ממש דפוק בשכל"
"אני יודע, חחח".
"מי רשם על היד שלי?"
"אחותך הצולעת" צעק אבי והתחיל לנגן משהו על הגיטרה, נותן
לגופו השרירי רזה משהו לנוע קצת בקצב השיר, שהיה ישראלי.
"אה, רגע, משהו מהמספר שלה?"
"כן!" צעק דן, כולו נרגש.
"זה סתם איזה פריק אחד רשם לך כשדיברת איתה".
דן נשבר, נראה לו שבחיים לא יצליח להגיע למספר.
סוף סוף הכיר מישהי נחמדה, מצא מלא נושאים משותפים לדיבור,
אפילו כדורגל וככה הוא מאבד את המספר, ככה בטמטום וברמת הגיון
מינימלית. הוא החל לנכר את עצמו מבפנים.
שונא, שונא, שונא אמר לעצמו.
הוא החל להיזכר בה עכשיו, כששמעון שקע בויכוח עמוק עם אבי.
שיער חום גולש, ארוך. קצת נמוכה, שמלה חושפנית, שדיים קצת
גדולות מידי לטעמו, לא מעשנת, ועוד ועוד...
היא סיפרה לו שבאה מאילת לבקר קרובים ובכלל לצאת ולראות את ת"א
קצת... ועכשיו אין לו מושג איפה היא ומה בעצם עשה איתה.
הוא אפילו לא בטוח אם היא נתנה לו את המספר שלה. בטח לא.
בעצם, עכשיו לא ידע כלום...

15:30, החדר של דן

דן, נואש ומאוכזב חזר הביתה להשתקע לו קצת לאחר ששמעון ואבי
לקחתו ת'אוטו של שיסל, אביו החורג של שמעון ונסעו לים.
ראשו של דן הוצף מחשבות. שוב פעם הוא במסיבה הזאת, שיכור, מדבר
עם בנות... שיכור, מדבר עם בנות...
דן החל להרדם על המיטה שלו, מסתכל על הצעיף מכבי חיפה שלו.
יש לי אהבה בחיים, חשב, כדורגל, ונרדם.

17:00, החדר של דן

"דן, טלפון" צעקה אמא שלו והביאה לו את השפופרת האלחוטית.
דן, שהמוח שלו נאלץ לעבור ממצב כבוי ל-100% פעילות תוך שניה
נבהל
והיה מטושטש.
"הלו דן, זה משה".
"שלום משה, מה המצב?"
"בא לך לבוא אלי?"
"טוב, מתי?"
"עוד חצי שעה."
"טוב."

17:25, רח' הרמב"ן

משה נמוך הקומה פתח את הדלת ודן נכנס.
תוך חמש דקות משה כבר ידע את הסיפור, מעודכן לשעה שלוש...
"זה קובי שרשם לך על היד! אני מדבר איתו ב-ICQ" אמר משה בצהלה
ושמחה שהרעידה את דן.
תוך חמש דקות משה התחבר לאינטרנט המהיר ונכנס ל-ICQ.
קובי לא היה מחובר, אז משה השאיר לו הודעה.
הם דיברו עם כמה בנות שמשה הכיר באינטרנט והחברה של משה,
שלומית שחזר אליה לפני כמה ימים.
דן השתעמם, בוהה במשה מצ'וטט להנאתו. העולם נהיה כבד עליו
שוב.
אפילו אם קובי יענה להודעה, מה זה יעזור לי? הוא בטוח לא לקח
את המספר בשבילי...
משה דיבר עכשיו עם ליאור, ילד מוזר שהם הכירו שהעדיף להתבודד
כל הזמן והתחבר לעיתים רחוקות.
הזמן עבר וקובי לא התחבר.
מעון התחבר ואמר שחזר מאלי ושהם עישנו נרגילה ביחד.
דן אמר שזה דבר שערסים עושים ושהוא צריך להפסיק עם זה.
צללי הערב החלו לרדת על השכונה השלווה ודן פיהק.
"טוב הוא לא מתחבר" הודיע משה, כאילו באופן רשמי והתנתק.
הם ישבו עוד כמה דקות ואז דן נפרד ממשה לשלום.
הוא יצא מהבית ונכנס למעלית.

21:00 , החדר של דן

דן ישב לו על המיטה שלו וקרא ספר שהתבקש לקרוא בבית הספר.
הוא היה די בדכאון אבל היה בטוח שזה יעבור לו עד מחר כי הרי זה
הכל זמני, ובטוח תבוא הזדמנות חדשה, אפילו אם זה יבוא עוד כמה
שבועות, חודשים או שנים, היא תבוא.
מחר הוא ילך לבית הספר שוב, יפגוש את החברים שלו, אחרי הצהריים
ילך לשחק כדורסל או כדורגל.
שמעון ימשיך לעשות את השטויות הרגילות שלו, אבי יסתבך במכות או
משהו, משה ישב באינטרנט או שיפגוש עוד מישהי, אריק ילך לעוד
שיעור פרטי, ושאר החברים שלו ימשיכו בחייהם, והוא בחייו.
הוא השתקע במחשבות והמילים בספר נראו לו אטומות, איטונג.
לפתע נשמע צלצול טלפון. בטח לאמא שלי חשב.
אחרי שלושה צילצולים אמו ענתה. הוא ניסה להאזין.
"דן, רגע אני אקרא לו".
"אני כבר מרים" צעק דן עוד לפני שאמו הספיקה לפתוח את הפה.
"הלו"
"שלום, דן" נשמע קול נשי.
"כן, מי זה?"
"אתה לא חושב שזה מוזר שאפילו אם שומעים שזאת בת עדיין אומרים
מי זה?"
דן לא הבין.
"מי זאת, נגיד".
"אל תגיד לי שאתה לא זוכר".
אם שמעון היה רואה את ההבעה שעל פניו של דן היה מת מצחוק.
דן היה כל כך מבולבל, סערת רגשות.
"מאיפה יש לך את המספר שלי?"
"בואנ'ה אחי, היית שיכור תחת אני רואה, אתה לא זוכר שהבאת לי
את המספר שלך? זאת אני מירב מ'הקומה', פגשת אותי אתמול, או
בעצם היום בלילה..."
"מה, באמת?"
"כן, באמת, אתה  ל א   ז ו כ ר ?"
"כן, זוכר, בטח"
"אתה נשמע נרגש"
"אני נרגש"
ככה הם דיברו קצת על המסיבה, החיים ואז היא שאלה את דן,
"דן, תגיד, בא לך להפגש איתי או משהו, כי משעמם לי כאן, אני
נדפקת אצל דודה שלי כל היום בת"א"
"בטח, למה לא, מתי?"
"בוא נגיד, מחר אני באה לאסוף אותך עם האוטו בתשע בבוקר."
דן כמעט פלט אבל יש ביצפר מחר אבל בלם את עצמו ברגע האחרון.
"בכיף, מצווה להבריז ביצפר ביום שכזה, והוסיף בקלילות לא
אופינית לו "בואי נסע לים."
"בכיף, אז יאללה, נראה אותך מחר."
"טוב, נחמד לדבר איתך, אני שמח שהתקשרת."
"סבבה, יאללה ביי"
דן כבר היה מוכן להניח את השפורפרת, אך לפתע נאחז בה כמו
משוגע,
וצעק בתקווה שהיא עדיין על הקו.
"הלו מירב."
"כן מותק."
"מה מספר הטלפון שלך? למקרה חרום."