[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לי רוזן
/
ככה זה לדעת שאני אמות

אתמול, כשדיברתי איתו בלילה, הוא אמר לי שמחר אני אמות. כן, זה
היה אלוהים. לא שאי פעם האמנתי לו, אבל הפעם הרגשתי שזה אמיתי,
שהוא רציני ושהוא צודק תמיד, אז אם הוא אומר שמחר אני אמות, אז
מחר אני אמות. הרי אני לא אתחיל פה להתווכח עם אלוהים נכון?!
החלטתי לנצל את היום האחרון שלי פה ואיך מנצלים יום אחרון
לחיים?
על הבוקר התחלתי לשאול אנשים מה הם היו עושים, אם הם היו
יודעים שמחר הם ימותו, והם התחילו להגיד לי כל מיני קפיצות
בנג'י, נפילות ממטוסים, צלילות ועוד כל מיני דברים מטורפים, אז
לקחתי את כל הרעיונות האלו ואמרתי לעצמי שזה בכלל לא אני
להתמודד עם פחדים של גובה שהדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו
הוא המוות הכל כך קרוב אלי ואני צריך לנצל את הזמן שנשאר לי
בצורה קצת יותר רגועה.
באותו רגע הבנתי שאני בינתיים רק מבזבז את זמני ואז הבנתי כמה
זמן זה כרגע דבר כל כך יקר מאחר שלא לא נשאר עוד הרבה ממנו.
אז התחלתי לרוץ ולחפש אותה, כן אותה. את אותה אחת שאני רוצה
עוד מהתיכון והיא בכלל לא יודעת על זה. הייתי חייב למצוא אותה
ולהגיד לה את זה, הייתי חייב את זה לעצמי, לא חשבתי מה אני
אגיד לה כשאני אראה אותה, או מה אני מתכוון לעשות בהמשך פשוט
רצתי, מצאתי אותה בקורס לספרות מתקדמת, ביקשתי ממנה שתצא, היא
יצאה אלי, לא חשבתי יותר מדי באותו רגע ונישקתי אותה באמצע
המסדרון של האוניברסיטה, היא דחפה אותי ואמרה לי: "מה אתה עושה
לעזאזל?!" , סיפרתי לה שאני עומד למות, ושאני אוהב אותה
מהתיכון ואני הרגשתי צורך רב לשתף אותה בזה לפני שאני מת כדי
שלא יהיו לי דברים לא פתורים. היא אמרה שהיא ממש מצטערת שאני
עומד למות, אבל אין לה כל כך הרבה מה לעשות בנידון. יש לה חבר
וזה לא עומד להשתנות, היא נתנה לי נשיקה על הלחי ואמרה שהיא
מצטערת וחזרה אל הקורס. נשארתי המום. כל האנשים במסדרון עדיין
בהו בי, אבל אחרי כל המהומה שהיא עשתה איך לא אז ברחתי משם.
אחרי 20 דקות ריצה התעייפתי והתיישבתי על ספסל, חיכיתי אני לא
יודע למי או למה, אבל פשוט חיכיתי כי היה לי צורך לחכות. אחרי
בערך 10 דקות כבר שמתי לב שארבע בצהריים והזמן שלי, איך לא,
הולך ואוזל. החלטתי שאני רוצה להיפרד מכל החברים שלי, אז כיוון
שאין לי הרבה כאלה, זו לא משימה כזאת קשה. חזרתי הבייתה והרמתי
לכל החברים שלי טלפון. רובם לא האמינו, אבל גם זה די ברור,
והיו חלק שלא ענו, אז השארתי להם הודעה במשיבון, ואז חשבתי כמה
עצוב זה יכול להיות לשמוע הודעה ממישהו, אחרי שהוא מת, שהוא
מודיע שהוא עומד למות.
הסתכלתי בשעון. השעה הייתה כבר שש. לא נשאר לי עוד הרבה זמן
ואני לא רוצה למות בתול החלטתי ללכת בלית ברירה ל"מכון בריאות"
אז הלכתי. הגעתי לשם, נתנו לי חדר קטן וזונה קטנה ושכבנו, אז
זה ככה- אני גומר את החיים שלי בגיל 26 שוכב עם מישהי בפעם
הראשונה, ולא סתם עם מישהי - עם זונה. ממש רציתי לדעת איך
קוראים לה, אבל היא בהתחלה סרבה ואחר כך טענה שקוראים לה לולו,
אבל אני סרבתי להאמין.
כשחזרתי הבייתה גיליתי שכבר 10 ומחר אני כבר אהיה מת, ואני לא
רוצה למות בבית, אני רוצה למות בחיק הטבע. ארזתי לי תרמיל עם
ארוחת ערב, מפה ועוד כמה חפצים שחשבתי שאזדקק להם, השארתי בבית
מפה ובה סימנתי כמו במפה שלי איפה אני אשאיר את האוטו כדי
שמישהו ימצא את המפה וידע מאיפה לקחת את האוטו היקר שלי. כתבתי
צוואה קצרה כי לא היה לי יותר מדי מה להשאיר. את הדירה ואת כל
מה שבתוכה השארתי לאחותי הקטנה, את האוטו היקר שלי החלטתי
לעביר לאחי הגדול, בתקווה שישמור עליו טוב טוב, את הכסף שנשאר
לי אני משאיר לאמא ואבא, ורק את המקרר רציתי להעביר לחבר שלי
כי יש לנו סיפור משותף עם המקרר הזה ולא רציתי שהוא סתם יתקע
אצל אחותי, לפחות אצלו יהיה לו מצחיק. חתמתי על הצוואה ויצאתי
אל מדבר יהודה, משאיר אחרי אינספור זכרונות, שלמזלי כתובים
בתוך יומן שכתבתי מתחילת התיכון. בדרך נזכרתי בכל מיני דברים
שכתובים ביומן. נזכרתי בנשיקה הראשונה שלי בכיתה י"א עם תמר
באמת או חובה, נזכרתי בחברה הראשונה שלי באורית וכמה אהבתי
אותה, נזכרתי בעבודה הראשונה שלי - שליחויות פיצה ובנסיעה
לאילת עם הכסף מהשליחויות וכמובן שקיבלתי את היומן ביום הראשון
של תחילת התיכון מאמא ואבא, ואז נזכרתי שלא נפרדתי מאמא ואבא,
מייד עשיתי פרסה גדולה באמצע הדרך וחזרתי לתל אביב. נסעתי
לדירה של ההורים, דפקתי בדלת, אבל לא הייתה תשובה. צלצלתי
בפעמון ואבא יצא אלי לבוש בחלוק הכחול שקניתי לו ליומולדת 58.
חיבקתי אותו וסיפרתי לו את הסיפור. הוא אמר שהחלקתי על הראש,
אבל למה כבר ציפיתי, הלכתי להגיד שלום לאמא, אבל היא ישנה.
החלטתי שזה חשוב מספיק, הרי הבן שלה עומד למות, אז הערתי אותה.
נתתי לה חיבוק ואמרתי לאבא לדאוג לספר לה בבוקר את הסיפור. הוא
אמר לי לא לדאוג ושהילה בחדר שלה, שאני אפרד גם ממנה אם כבר
אני נפרד מכולם. דפקתי על הדלת שלה, היא פתחה אותה. היא הכי
שמחה לראות אותי. היא וחבר שלה ישבו על המיטה שלה. אמרתי לה
שתצא אל המסדרון כי אני רוצה לדבר איתה רגע. היא יצאה, סיפרתי
לה את הסיפור, היא הבינה אותי והיא הייתה הראשונה שהאמינה לי.
היא התחילה לבכות ואמרה שעצוב לה והיא אוהבת אותי מאוד. היא
חיבקה אותי חזק, הייתי חייב להמשיך בדרכי אל המדבר, אז נפרדתי
מכולם. אמרתי להם למסור את אהבתי לאוהד, אחי הגדול, וחזרתי
למכונית. השעה הייתה כבר חצות. הרגשתי איך המוות מתקרב אלי ,
לכן התחלתי לנסוע מיהרתי ממש כי רציתי למות במדבר, איפה
שתכננתי, אז האצתי את המכונית. נסעתי על 160 פלוס מינוס ואז זה
קרה... משאית באה מולי. לא ראיתי אותה בהתחלה, אבל כשראיתי
אותה, כבר היה מאוחר מדי.
נתקעתי במשאית, האוטו היקר שלי התרסק לגמרי ואני עוד יותר.
מתתי בתאונת דרכים בדרך למקום שבו רציתי למות.
היום ישנה במדבר יהודה מצבת זכרון במקום שבו הייתי אמור להחנות
את האוטו היקר שלי, על המצבה כתוב פה היה אמור למות איש יקר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתפוס עוד
מישהו ששותה כאן
חשיש אני משעה
אותו לשבוע!


עובדיה זועם ולא
מבין ששבוע חופש
תמיד עוזר
לסוטול


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/3/03 2:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לי רוזן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה