"תגיד שאתה אוהב אותי ואני היחידה בשבילך."
הוא השפיל מבטו. "תגיד."
"לא יכול."
"למה? כי אתה לא אוהב אותי או כי אני לא היחידה?"
הוא הרים מבטו לעינייה והשפיל אותו שוב. "יש מישהי אחרת."
הוא עוד המשיך לדבר אבל היא כבר לא הקשיבה. כאב לה לשמוע וצרב
בלב. הוא לא דיבר הרבה, אף פעם לא דיבר הרבה. אבל היא סירבה
להקשיב גם למעט שאמר והלכה.
מבטו עדיין מופנה לרצפה והוא בועט באבן ועוד אחת, מתלבט מה
לעשות. איתה, עם השנייה. אולי ללכת לפייס? אולי להישאר ולתת
להירגע? המשיך לבעוט באבנים.
היא הולכת בצעדים מהירים הביתה, עינייה מעורפלות ומוחה עמוס
במחשבות שרצות הלוך ושוב ולא מפסיקות. אוזניה עוד אטומות
ומסרבת להקשיב ולשמוע למקרה שיחזור או סתם יקרא בשמה.
החליט ללכת אחריה. קם מהספסל והחל ללכת בכיוונה, מבטו מושפל
וידיו בכיסיו. רוצה שמוחו יגעש, שיהיו לו הרבה תירוצים והסברים
ודברים להגיד לה שתסלח ותחזור אך דבר לא עובר בראשו, רק בבטנו
מעין תחושת מועקה.
מבטו נשאר ממוקד על שפת המדרכה. גם כשהניידות עוברות לידו. גם
כשהאמבולנסים. מבטו גם נשאר מושפל כשעובר ליד מכונית הפוכה
וכתם של דם. והמועקה גדלה.
הוא מגיע לביתה. מרים מבטו לשנייה ומוריד אותו שוב וממשיך
ללכת. ראשו מלא מחשבות עכשיו שרצות וגועשות ומכאיבות. והוא
ממשיך ללכת, מבטו לשפת המדרכה וידיו בכיסיו ועיניו דומעות, ספק
מן הרוח, ספק מן המועקה. הערב יורד והוא שוב ליד ביתה. הוא לא
מרים את מבטו למשמע הבכי או הסירנות. מתעלם, מדחיק, מכחיש.
עד שכבר אי אפשר. מרים מבטו וקורא את מודעת האבל על שער בית
ספרם. משפיל שוב מבטו ותוקע ידיו עמוק בתוך כיסיו.
הולך להלוויה ועומד מאחור, מבטו מושפל. מקשיב, חושב, מפחד
להתקרב. כשכולם הולכים מתקרב לאט בצעדים מהוססים. מתכופף ליד
האבן הקרה והגדולה שמכסה עכשיו את חברה שלו, מישיר מבטו אליה.
"אני אוהב אותך ואת היחידה." אומר בקול חלוש ודמעות פורצות
מעיניו. יושב כך שעה ולבסוף מתרומם. "מצטער." מוסיף ומניח זר
חמניות על קברה. תמיד אהבה חמניות. הוא יוצא מבית הקברות, מבטו
מושפל וידיו בכיסיו ובראשו רק מחשבה אחת שעוברת שוב ושוב. הוא
אוהב אותה והיא היחידה בשבילו.