היתה לה תמיד משיכה לחום, אולי זה בעצם הדבר שהכי עניין אותה
.
כשהייתי יוצא וחוזר כל לילה מחדש ניסיתי להגיד לה שלא הכל נורא
כמו שנדמה לה היא אמרה שהיא יודעת אבל הוסיפה שזה לא כ"כ נורא
אבל הכאב הזה לא עוזב אותה לא מרפה לעול. ,כמובן יש רגעים שהיא
מחייכת ושמחה אבל זה רק שהיא מרגישה חום,אז היא שוכחת מהכל מכל
הבדידות והכעס שעוטפים אותה. יש לה כעס בלב לכולם : לאמא שלה
שנעשתה אדם מריר,לאבא שגרם לה להיות כזה יצור, לחברות שמה
שמעניין אותם זה הם ובכלל היא כעסה על החיים ועל הסבל שאנשים
עוברים, אבל הכי היא כעסה על עצמה ועל החושך שהיא יצרה סביבה.
היא כעסה על זה שהיא לא יכולה לאהוב ועל זה שהיא כ"כ מטביעה את
עצמה ביסורים שלה - אף אחד לא אוהב אותי, היא הייתה אומרת. זה
לא נכון, אני אוהב אותך. אני תמיד אהיה כאן.
חוץ מחום היא אהבה חושך היא אמרה שהיא הייתה רוצה לחיות בלילה
,כשהכל שקט ואין תנועה של אנשים בראש. האמת - הבנתי אותה -
בלילה היא יכלה לברוח מאנשים ולהתכסות בחום שלה.

בלילה הייתי סוחב אותה למים. כשהדמעות והמים התאספו יחד
לקרקעית, היתי מחבק אותה ואומר לה להמשיך בשגרה לא לוותר.
"שגרה", היא חירחרה בבוז, "שיגרה זה לאנשי המסכות ,לאנשים
שמסתתרים מאחורי תארים והשגים" .ימים שלמים היא היתה נשארת
בבית מתעקשת להמשיך לנסות להרגיש את החום.
"הבדידות שורפת אותי כמו אש ,ואש יכולה להתלקח במה שקרוב. היא
יכולה לשרוף מטעים ושדות שלמים של אושר ושימחה".





ואנשי החושך הביטו וצחקו איך זה שנשמה אחת אוכלת את עצמה יום
יום ונבראת מחדש. "כן", הם התרגשו מהמחזה שנגלה לעינים כל
לילה, "מדהים איך גילוי החום הורס בני אנוש" והם צחקו וצפו...



אני, ילדתי, האדם שנברא ממך כל לילה וצופה בהריסתך המחודשת אל
מקדש היסורים שבנית לעצמך
"אני יודעת" אמרה בעצימת עין
"אני יודעת" היא התכסתה, קינחה את עיניה שצפו בחורבן והושיטה
יד ליטול כדור נוסף.