ביום שלישי קיבלתי טלפון מידיד שלי זיגי, שביקש שאני אבוא
לעזור לו לתפוס את האיגואנה שלו מתושלח, שברח לחדר מדרגות והיה
תלוי מהעציץ של השכנה של זיגי, גברת באום, שלמרות שהיא בת 74
היא מנהלת קזינו בדירה שלה, והחתולה הפרסית שלה עמדה מתחת
למתושלח עם גב קמור והוציאה קולות מפחידים.
אז יצאתי מהבית (השארתי מפתח מתחת לשטיח בכניסה כי ידעתי ששרון
חוזר מקורס טיס, והוא תמיד שוכח מפתח) והתחלתי לצעוד לכיוון
הבית של זיגי.
בדרך עברתי ליד תחנת אוטובוס, שעובר בה אולי קו מסכן אחד לעכו
או משהו כזה. בתחנה ישב גבר, בסביבות גיל העמידה, לבוש כזה כמו
אבא שלי, עם חולצה מכופתרת, ישוב על מכונת כביסה. הסתכלתי שוב;
תהיתי, למה האיש הזה מחכה לאוטובוס שמגיע לראש פינה או איזה
חור אחר בעודו יושב על מכונת כביסה?


כשהוא היה בן 7 התחילה לתסכל אותו העובדה שאבא שלו לא זכר את
השם שלו. "יגאל!" הוא היה צועק לו מהסלון. "אני לא יגאל, אני
שמוליק!"
היום האהוב עליו היה יום חמישי, כשהוא ואחותו הגדולה ציפי היו
נוסעים לבקר את סבא וסבתא שלהם ברעננה. יום חמישי היה גם היום
שבו היה הבינגו השכונתי, וסבא שלהם היה לוקח אותם למשחק או
שניים אם נחתה עליו הרוח. לסבא וסבתא שלהם היה גם שיח של
עגבניות שרי בגינה, ובדיוק מאחוריו היה חור בגדר בינם לבין
השכנים.

השכנים. משפחת פרנקל היתה משפחה קצת מוזרה, כי הם לא היו
נותנים לילדים שלהם לצאת לשחק מחוץ לבית, אפילו לא לבית של
השכנים. היו להם שתי בנות, אחת ששמוליק אף פעם לא זכר את השם
שלה, אבל זה לא היה משנה כי היא היתה קטטונית ואף פעם לא
דיברה, ואחת שהיתה בדיוק בגיל של שמוליק פחות יומיים שקראו לה
נעמי. יום חמישי אחד - כשהוא ונעמי שכבו על הדשא שלה והיא
סיפרה לו בסוד שפעם היה לה גם אח, אבל הוא לא יחזור, אבל היא
גם לא זכרה אותו יותר מידי אז זה לא נורא הפריע לה, אבל לאחותה
ששמוליק לא זכר איך קוראים לה זה כן הפריע, ומאז היא לא מדברת
וגם צריכה לשבת בכסא גלגלים - שמוליק נשבע לעצמו שכשיגדל, הוא
ונעמי יתחתנו. הוא חרט את זה על העץ הכי רחוק בחורשה וכתב את
זה בטוש שלא נמחק על אבן וזרק את האבן לבאר.

שנים אחרי, לא הרבה שנים אחרי, שמוליק ונעמי התחתנו. אבל זאת
היתה נעמי אחרת. שמוליק וציפי כבר הפסיקו לבקר אצל סבא וסבתא
שלהם בימי חמישי, ושמוליק בעל-כורחו הצטרף לעסק הנדל"ן של אבא
שלו (שעדיין קרא לו יגאל מחוץ למשרד, כשהוא לא לבש תג עם השם
שלו). את נעמי הוא פגש במסיבת יומולדת ה-21 של ידיד משותף של
שניהם, שמאוחר יותר במסיבת הפתעה ליומולדת ה-30 שלו הידיד
המשותף הזה חתך לעצמו את הורידים - כולם היו בהלם, הוא תמיד
היה כזה חייכן. החתונה היתה יפיפיה, כמו שכל ההורים רוצים, וכל
המשפחה והחברים הגיעו, ולפני החופה היו אנשים בסינרים שחורים
שהסתובבו עם מגשים של קישוא ממולא, ואחרי החופה השמיעו "תפוחים
ותמרים" ברחבת הריקודים, ובסוף הערב הם היו בעל ואישה. זה היה
הצעד הנבון הבא לעשות - היתה לו משרה קבועה ודירה משלו. אז הם
התחתנו. אחרי שנתיים גם נולדה להם בת והם קראו לה עינב. 4 שנים
אחרי זה היה לנעמי רומן עם הבוס שלה, ושמוליק ידע עליו, אבל
הוא לא גילה. זה לא ממש הפריע לו, כי כל העסק לא השפיע יותר
מידי על מערכת היחסים שלהם.

יום אחד הוא היה צירך לנסוע לראש פינה כדי לראות פיסת אדמה של
לקוח. בבוקר נשרף לו הטוסט, בכביש החוף הוא קיבל קנס על מהירות
מופרזת וכשהוא עצר לשתות קפה נשרפה לו הלשון. בעלייה לראש פינה
האוטו לא סחב (הוא כבר חצי שנה התלונן על הרעש המוזר שבקע
מהמנוע) והוא היה צריך לקחת מונית שגבתה יותר מידי עד הבית של
הלקוח.

הוא צלצל בפעמון הדלת, ובין הרגליים שלו היגע חתול שיילל ושרט
את הדלת. מבפנים נשמעו צעדים, קול של אישה קרא "רגע!", הדלת
נפתחה קצת כדי לתת לחתול להכנס ואז נפתחה לרווחה.
"שלום, שמוליק," אמרה נעמי. "קיוויתי שתגיע."
"נעמי פרנקל," אמר שמוליק.
"שפר," תיקנה.
"נשואה?"
היא עשתה לא עם הראש. "אלמנה."
"אני מצטער."
החתול פתאום התחיל ליילל שוב, ונעמי רצה לפתוח לו את הדלת.
הבית היה יפה, הרבה צמחים ושטיחים פרסיים.  
"מה שלום ... אחותך?"
"אתה יודע איך זה... היא במעון מיוחד עכשיו. מטפלים בה טוב."
היו חלונות גדולים בסלון, והמטבח היה משופץ.
"שמעתי שהתחתנת. מזל טוב."
"כן, כן..."
הוא שם לב לסדק דק שהלך לאורך הקיר.
"אז... את מוכרת את הבית?"
"כן, אני עוברת פה ממש לרחוב ליד. רק רציתי... קשה להיות בבית
הזה אחרי... הגיע הזמן לעבור."
"לא תהיה לנו בעיה להשיג לך עסק טוב לבית. המרפסת... וראיתי
שיש גם גינה... ומתחת לכניסה יש."
"שמוליק," היא קטעה אותו. "אולי תישאר."

הסכם הגירושין שלהם היה מאוד סביר. היא קיבלה את הבית ואת
האוטו, אבל הוא בכלל לא רצה את האוטו, כי הוא לא ממש סחב. היא
גם קיבלה את הילדה, שעליה היה לו הכי חבל, כי הוא כל כך אהב
אותה. הוא יתגעגע לימי חמישי בהם לקח אותה לבית של ההורים שלו.
היא תבוא אליו פעם בשבועיים לסופשבוע, אבל זה לא יהיה אותו
הדבר.
כשהוא הציע שיתגרשו היה ריב גדול, היא זרקה לו את רוב הבגדים
מחוץ לחלון, קיללה, וגם שברה את הספל האהוב עליו. דווקא חבל,
זה היה ספל מהטיול בפראג. היא קיבלה את כל הרהיטים והוא יצטרך
לשלם לה מזונות ופיצויים על עוגמה נפשית (מהבגידה הם לא ידעו,
אבל זה לא היה רלוונטי). הוא קיבל את מכונת הכביסה.
לאט לאט הוא גרר את המכשיר העצום הזה ברחוב, הניח אותו ליד
השלט של התחנה והתיישב. איזה מין מכונה, חשב לעצמו. אנחנו
לובשים את הבגדים האלה יום שלם לפחות, עוברים איתם הכל, ולכל
החוויות שמצטברות עליהם אנחנו קוראים לכלוך. זורקים הכל
למכונה, מערבבים בלי שום התייחסות, בלי לנסות לזכור בכלל למה
הכנסנו את הבגד לכביסה, וכשהאור הקטן נכבה הכל נמחק ומתחילים
"ללכלך" מחדש. למה לבגדים מגיעה הזדמנות שנייה ושלישית וארבעים
ושביעית? לאן נעלם מה שהיה? הולך לביוב?


עצרתי לרגע והסתכלתי עליו. כמה סיפורים יכולים להיות לבנאדם
הזה? אני ראיתי אחד מהם. אבל אני לעולם לא אדע. הפלאפון שלי
צלצל. "אני כבר בדרך, זיגי, סבלנות!" צעקתי לקול ההיסטרי בצד
השני של הטלפון.
"טוב, אבל תגיעי מהר! גברת באום מאיימת להתקשר למאפיה!"