הוא רץ.המרצפות הסדוקות מתחת לרגליו.  נעליו, שגם ככה היו די
קרועות עוד מקודם, מחזיקות בסוליות בעזרת חוטים בודדים בלבד,
ועוד רגע תנשור הסוליה, והרוח תנשוב על רגלו החשופה.
הוא מתנשף בחוזקה, ומידי פעם משתעל בכבדות. הכל בגלל הסיגריות,
הוא חושב. אני באמת צריך להפסיק.
כל כמה שניות הוא מביט אחורה, לבדוק אם הם עדיין אחריו. הם לא
בטווח ראייתו, אבל הוא בטוח שהם שם, וממשיך לרוץ, רק ליתר
ביטחון.
כבר נגמר לו הכוח. נגמר לו האוויר. אבל הוא לא יעצור. הרחוב
חולף על פניו. דלתות סגורות, חלונות מוגפים, שלטים.
לפתע הוא רואה שלט גדול שמושך את תשומת ליבות מאלה של
החב"דניקים. כתוב עליו  באותיות קידוש לבנה- "היכונו לביאת
המשיח"
פתאום הוא עוצר. מרותק הוא מביט בשלט. אבל עיניו לא ממוקדות
בשלט עצמו, לא קוראות את המילים, אלא ליד השלט, על גגון  כביסה
ירקרק, יושב ילד קטן, כבן שש או שבע, עם תפוז בידו, והוא
בוכה.
הוא מתקרב אל הילד בצעדים זהירים. למה אתה בוכה ילד, הוא
שואל.
התפוז. אומר הילד. שאני אקלף לך? הוא שואל בטוב לב, ולא חושב
על זה שאין זמן, אין זמן. ובעוד רגע הם יגיעו לכאן ויתפסו
אותו, ומי יודע מה הם מסוגלים לעולל לו. הילד מהנהן בראשו
ומושיט לו את התפוז.
הוא אוחז בתפוז בידו הגדולה, ומקלף אותו בעדינות. חתיכה אחר
חתיכה והקליפה הכתומה נשמטת אל הרצפה. הילד קופץ מעל הגגון,
אוסף את קליפות התפוז מהריצפה, ומשליך אותן לפח הקרוב.
הוא מחייך אל הילד. כל הכבוד, חינוך טוב קיבלת. הוא מושיט לו
את התפוז המקולף, ורגע לפני שהוא פונה ללכת, הילד מושיט לו שני
פלחים, ומבין שפתיו מסתננת תודה. קח. הוא לוקח את שני הפלחים
אבל לא אוכל. אין זמן. כאילו פקח את עיניו פתאום אל המציאות.
מזווית העין הוא רואה אותם, שני השמנים, הגבוה והנמוך. גם הם
קלטו אותו.
ושוב הוא רץ. גם הנעל השנייה כבר פוערת את פיה, וזה נהיה קשה
מרגע לרגע. רק שלא יגיעו, רק שלא יתפסו. הוא מאט. לא בכוונה.
הרגליים שלו כבר לא נושאות אותו יותר, הן מתחילות להתבלב לו,
והוא כבר מרגיש את נשימתם הכבדה על עורפו. גם להם לא קל לרוץ.
עם כל הכובד שלהם. אבל גם הם חייבים.
לפתע נוחתת מכה אדירה על גבו, והוא נופל אל הרצפה. פלחי התפוז
נמעכים בידו, וריח חזק ממלא את האויר, כאילו צמח שם פרדס בין
רגע.
לברוח לנו רצית? הא? צורח הגבוה. השני שולח בעיטה ישר לצלעות.
לא. בבקשה לא. הוא מתחנן.
אתה חוזר איתנו עכשיו. אומר הגבוה שוב. לא. רק לא זה. רק אל
תחזירו אותי לשם. הנמוך מקים אותו על רגליו ודוחף אותו. הוא
צורח. לא, בבקשה תעזבו אותי, תנו לי ללכת. אל תחזירו לשם.
אבל הוא יודע שכבר אין לו סיכוי. הם יקחו אותו לשם.
וההוא, הגדול עם הפרצוף האדום והעצבני, עם הצלקת הארוכה שחוצה
את פניו לכל האורך, האלים.
הוא כבר עייף. כבר אין לו כוח לכלום, והוא, מה בך הכל הוא
רוצה? רק רוצה לישון.
שלא יקרה. שלא יפתחו את הדלת הכבדה ההיא, עם הצירים שחורקים
ועושים לו צמרמורת בעורף.
הוא כבר לא מפחד. משום מה כבר אין בו שום פחד,  התחושה התנדפה,
ובמקומה נשארה רק... השלמה.
כי הוא יודע שכבר אין מה עלשות. הוא יודע שזה לא יצליח, כי הוא
כבר בידיים שלהם. ולא משנה מה הוא יעשה.
בסוף הם תמיד תופסים אותו.