עברה כבר כמעט חצי שנה, ואני עדיין בוכה. בטח לא תכננת את זה
כשחשבת על הכל. כן עצרת לחשוב, כן עצרת לכתוב מכתבים. אחד
לכולם ואחד לי. מכתב יפה, מדויק, נכון, מסביר, מושלם. אבל בטח
שלא חשבת שחצי שנה, כל יום, כשאני אראה את המחוג על עשר, תזלוג
לי דמעה על הלחי. בטח שלא שיערת שחצי שנה אני אסבול מנדודי
שינה, שאני אתעורר מחלומות בוכה. לא יכולת לדעת.

כן, כל יום. כל יום לפחות בפעמיים האלה. ולפעמים זה סתם עולה,
מול חברים, באמצע שיעור, בארוחת ערב. וכולם יודעים כבר. הם
מדברים מאחוריי. הם יודעים אבל לא מבינים. ולא אומרים כלום כי
פוחדים שגם להם אני אבכה.

אבל לא כל יום זה אותו הדבר. לא כל פעם זו אותה הסיבה.
לבכות חצי שנה, את זה הייתי יכולה לשער.
אבל למה אני בוכה, אלוהים.

אני כבר לא מתגעגעת. כמעט.
בהתחלה זה כל מה שהיה לי, להתגעגע אליך. אספתי בראש סיפורים
לספר לך, ואף פעם לא באת להקשיב להם. חשבתי עליך וזה רק כאב
יותר. כאילו שחיה בראש שלי איזו יד שבאה להצליף בכל מחשבה עליך
ברגע שהיא עולה. ומהצד השני אני עומדת, אני הישנה, כשעוד היה
לי אותך, מנסה לחבוק את כל המחשבות, לטבוע בהן, להתעלם מהיד.
היד שבסוף כן באה ורוצחת אותי שוב ושוב. אף פעם לא מאכזבת.

לא התאבלתי עליך. לא נתקעתי במיטה או הסתגרתי בחדר. ביום שאחרי
ההלוויה כבר הסתובבתי בעיר. נהניתי מהאוויר, מהשמש. נתתי לכל
הכאבים לשקוע בבטן, חיכיתי שהכל יתפוצץ.
זה לא התפוצץ. זה המשיך לגדול ולהכביד, וזה אף פעם לא התפוצץ.

באיזשהו רגע זה נקלט. אתה לא שלי, אתה לא כאן. האני הישנה מתה
לגמרי. אין מי שיגן על הזיכרונות. כל מחשבה הפכה מיד לכאב חד.

אבל אני כבר לא מתגעגעת.
אני אפילו לא אוהבת אותך כל-כך יותר.
אני לא מאמינה, אבל הצלחת לגרום לי לכעוס עליך.
עליך.
אני כועסת.

אני כועסת שידעת לאהוב אותי כל-כך אבל לאהוב את עצמך לא העזת.
בכלל לא ניסית להכיר את עצמך, לדעת כמה יפה אתה יכול להיות.
ולא נתת לאחרים.
כן, היו לך רגעים של התעלות, של לא להעלב מאחרים ולהתנשא
מעליהם. אבל על עצמך לא הספקת לחשוב.
אני כועסת שבפעם היחידה שלקחת את עצמך בידיים, לקחת דווקא את
הדבר היחיד שאסור.

אני כועסת שלא חשבת קדימה.
שלא חשבת על זה שבעצם אתה לא פותר שום דבר.
שלא חשבת על הפתרונות האחרים.
שלא חשבת על כך שהיה לך כבר הרבה יותר קשה, והתגברת.
ותמיד מתגברים. מיליון פעם אמרת לי את זה.
אני כועסת שלא הקשבת לעצמך.
שלא לקחת את העצה של עצמך - לקחת נשימה עמוקה ולשמוע מוזיקה
מרגיעה ולדבר עם עצמך ולהגיע למסקנות.
ובמקום, התנשפת ושמת מוזיקה רועשת, כדי שלא ישמעו, וכתבת
מכתבים ו...

אני כועסת שזה מה שרצית.
שלא רצית לנסות שום דבר אחר.
אני מקנאה בכדור שהעדפת אותו על פניי.
אני מקנאה ברוחות שבחרת להיות איתן ולא איתי.

אני כועסת שלא אמרת שלום.
שאם כבר החלטת, לא חשבת אפילו להיפרד.
להיפרד על אמת, עם מילים ודמעות ונשיקה. לא מכתב.
שלא נתת לי פעם אחרונה.
מילה אחרונה.
שלא נתת לי לחבק אותך ולעולם, לעולם, לעולם לא לעזוב.

אני כועסת שאני כבר לא ראויה לך. על עצמי אני כועסת.
אמרת הרבה שאני הכל בשבילך, שאתה חי בשבילי.
וזה נגמר, ובאיזו דרך פגעתי בך, ואני כבר לא סיבה ראויה.
אני כועסת שאני כבר לא ראויה לך, לפנים שלך, ליד שלך, למילה
שלך,
לחיים שלך.

אני כועסת שאני כועסת ולעולם לא אוכל לסלוח. לעולם לא תדע אם
סלחתי או לא.
לעולם לא.

אני כועסת שלימדת אותי את המשמעות של "לעולם".

אני רוצה לחתום כאן "שלך", אבל אני יודעת שאני לא יכולה.
בגללך.