פנים. לילה. החדר של קרן אור
הוא שכוב על המיטה, על גבו. רגל שמאל מכופפת, רגל ימין
שוכבת, ברכה מצביעה על קרן אור היושבת מולו. ידו הימנית
נמצאת מתחת לכרית אשר מתחת לראשו, תומכת בו וידו השמאלית
מטיילת על הסדין הכחול. מבטו חד ונוקשה והוא מדבר בבטחון, אולי
רב מדי. קרן אור יושבת ישיבה מזרחית על כיסא, גבה זקוף ושתי
ידיה מתוחות, מונחות על כפות רגליה. ראשה פונה מטה, עיניה
מביטות בו ללא הפסקה, עוברות על גופו. היא אינה אומרת מילה.

וכך הוא היה מולי, בשעה שהתחיל לפרק את דמותי ולנתח את האישיות
שלי. ללא בושה, ללא היסוס. בבטחון, אולי רב מדי. אבל אני, לי
בכלל אין מושג אילו מילים יצאו מתוכו בין כותלי חדרי. ישבתי
מולו בישיבה מזרחית, גבי זקוף וראשי פונה כלפי מטה בזמן שהוא
דיבר- כילדה קטנה הננזפת על מעשה רע. לא שהרגשתי רע עם עצמי,
פשוט לא היה לי כוח לענות. כמו ילדה קטנה הננזפת על מעשה רע
ישבתי מולו בזמן שהוא הוציא מתוכו מילים רבות - כולן עליי. אך
אף מילה לא קלטתי. עיניי טיפסו וירדו בין שיפולי גופו - ולא
הקשבתי לאף מילה.

"קרן אור, את יודעת מה את?בואי אני אגיד לך מה את.את דמות
הגיבורה הטראגית. כן, כן, זה מה שאת. אל תגידי שלקחתי מנת יתר
של ניתוח ספרותי, תאמיני לי אני יודע מה אני אומר. יש לך את כל
המאפיינים של גיבורה טראגית. אומנם את לא רמה מעלה אבל את
בהחלט מתנהגת כאילו את לפחות נסיכה, אם לא בת אלים. וההורים
שלך, ההורים שלך גידלו אותך כמו נסיכה. טוב, את יכולה להבין
לבד למה. הרי אם את נסיכה אז הם מלכים, לא?
אצילות נפש יש לך גם. זה היתרון הכי גדול שלך והאוייב הכי גדול
שלך. אבל את יודעת את זה בעצמך, אני לא צריך להגיד לך. תפיסת
המוסר שלך - הוא זה שהופך אותך למה שאת, אבל הוא גם זה שמקשה
עליך כל כך.
כמובן שאי אפשר לשכוח את חטא ההיבריס. הגאווה היא שמפרה את
האיזון וההרמוניה בעולם. אבל את אומרת, הגאווה היא זו שבונה את
האיזון וההרמוניה הפנימית שלך. לא תהית אף פעם למה דווקא את
תמיד מסתבכת? כי את גאוותנית, חושבת יותר מדי ורוצה יותר מדי.
באמת נראה לך שלמישהו אכפת מילדה קטנה שחושבת שצריך להיות
אחרת. אני אוהב את התמימות שלך, באמת. אבל היא תפיל אותך בסוף,
תזכרי מה שאמרתי.
כל פעם את עוברת את אותו תהליך טראגי. עושה מעשה מביש, נקלעת
לתוך קונפליקטים שאת לא יודעת איך לצאת מהם וכמובן- סובלת.
השלב הבא הוא כמובן הידיעה- את יודעת שטעית, את תמיד יודעת שאת
הולכת לבצע משהו לא נכון. אבל את עושה אותו  בכל זאת. את פועלת
מתוך אינסטינקטים שגויים, עושה דברים שתתחרטי עליהם ואחר כך
סובלת - וכל זה בהסכמה מלאה מצידך, ואם יורשה לי לומר, אז גם
הנאה. את נהנית מזה, את נהנית לשחק את דמות הגיבורה הטראגית
בהצגת-הבועה שמסביבך.
לכל גיבור טראגי יש איזשהי חולשה שהיא זו שמניעה אותו לבחור
באופן שגוי. ומה זה אצלך? הגאווה? התמימות? ההנאה שאת שואבת מן
הסבל? קשה לומר."

אני מסתכלת על העיניים. מסתכלת עליהן, אך לא בהן. מסתכלת חזק
חזק, אך לא עמוק. עיניים יפהפיות, שחורות. כל כך שחורות עד שאי
אפשר לראות איפה נגמר האישון ומתחיל הצבע. הן גדולות, ממוקדות.
לפעמים כשהוא מסתכל ישר לתוכי ולא מרפה במשך דקות ארוכות, אני
יכולה להרגיש איך העיניים שלו צורבות אותי. את העיניים מעטרים
ריסים ארוכים ארוכים, צפופים ושחורים. כשאלוהים חילק את הריסים
הוא עשה עבודה לא הוגנת. לו הוא נתן ריסים יפים כל כך, אשר
בקלות יכלו לעטר עיניים של בובה, ואילו אני נאלצת כל בוקר
לצבוע בצבע שנוא את הריסים הקצרצרים, הצהובים שלי. ולא משנה
כמה אצבע אותם, אנסה להאריך או לעגל- הם אף פעם לא יהיו יפים
כמו הריסים שלו. הגבות שלו מתחילות קרוב לעין, וככל שהן
מתרחקות הן גם עולות למעלה. אולי הגבות הכי ארוכות שראיתי
בחיים שלי. כל כך יפות העיניים שלו.

"קרן אור, את יודעת מה את? בואי אני אגיד לך מה את. את תוצר
מושלם של הפוסט-מודרניזם. כן, תקשיבי לי עכשיו, זה נשמע קצת
מוזר אבל תראי איך ככה אני מנתח אותך בול. המהירות הזאת שזה
המחשבות שלך קופצות מנושא לנושא, הקלות שבה את מתנתקת מאיתנו
ועוברת לעולם שלך. אני יודע שאת שונאת שאומרים לך את זה, אבל
זה מה שאת, את מעופפת, יש לך עולם משלך. אבל זה בסדר, בפוסט-
מודרניזם זה עובד, כל המוזריות שלך עובדות בפוסט מודרניזם. זה
מתבטא גם בכל ההדבקות שאת מנסה לעשות, על עצמך ועל הסביבה.
אוהבת שילובים מוזרים נכון? הרי אלפי פעמים כבר הוכח בפנייך
ששילובים מוזרים אף פעם לא עובדים. אבל את מנסה שוב שוב. את
יודעת, מישהו כבר אמר את זה לפניי- הטעות הכי גדולה של האדם זה
שהוא מבצע את אותה פעולה שוב ושוב ומצפה לתוצאות שונות בכל
פעם. את בנויה מניגודים פנימיים של עצמך. כל דבר שאפשר להגיד
עליך- אפשר להגיד את ההיפך וגם הוא יהיה נכון. את סותרת את
עצמך באופן תמידי. את מנסה להיות גם ערסית וגם פריקית, גם יפה
וגם חכמה, גם רכה וגם מפחידה. ומה שמתקבל בסוף זה איזו תרכובת
מוזרה, חסרת הגדרה, שהיא את.
החיים שלך הם רצף של סיטואציות שלא קשורות זו לזו. השמחה הכי
גדולה שלך זה להתחיל לדבר עם זרים ברחוב. במיוחד בקיץ. וככל
שהם יהיו יותר מוזרים ויותר דומים לך- השמחה שלך רק תגדל. הכל
אצלך כל כך צבעוני, את מתלבשת כאילו מישהו הקיא עליך קשת. כל
המחשבות הפנימיות שלך והשיחות שלך עם אחרים, זה הכל שטותיזם
אחד גדול במסווה של רצינות. ואולי בעצם להיפך? אולי הכל רציני
במסווה של שטויות?"


יורדת על פניו לכיוון הפה ושם נעצרת. שפתיים שצוירו במכחול.
השפה העליונה מתחילה ועולה עד שמגיעה לנקודה המושלמת, ושם היא
יורדת. נעצרת בדיוק באמצע, ושם שוב עולה. מגיעה עוד פעם לנקודה
המושלמת, סימטרית לחלוטין לאחותה בצד השני ובה היא שוב יורדת.
השפה התחתונה מותחת קו עגול, מקצה אחד עד לשני. אדומות. מלאות.
יפות.
כשהן נפרשות ונמתחות לצדדים, הן חושפות טור ארוך של קוביות
לבנות גדולות, שוות בגודלן.
כזה חיוך גדול יש לו, וכל כך הרבה שיניים. אני לא יודעת מה
הקסם הטמון בשיניים, אבל חיוכים גדולים החושפים כמה שיותר
שיניים- עושים לי את זה. ולו יש כל כך הרבה שיניים, אולי מאות
יש לו שם. כל כך יפה הפה שלו.

"קרן אור, את יודעת מה את? את פאתטית. לא, אני לא מצטער,
תיעלבי אם את רוצה, זה מה שאת. את מנסה להיות אישה חזקה, אבל
ההגדרות שלך מעוותות לגמרי. את חושבת שלהיות אישה חזקה זה אומר
שאסור לך להיות רגישה, שאסור לך להביע רגשות ואסור לך להקשר
לאף אחד ולשום דבר.  אבל את כל כך רגישה, נקשרת בכזו קלות וכזו
מהירות. בגלל זה את נופלת תמיד. את נקשרת אבל לא מודה בכך. יש
לך רגשות כלפי מישהו ואת מתנהגת בדיוק להיפך. אני יודע שנפגעת,
אולי אפילו יותר מפעם אחת. ובגלל זה פיתחת איזו גישה צינית
בקשר לאהבה, ציניות שכל כך לא אופיינית לך. את שבה ומכריזה
באוזני כל שאהבה היא שקרית וטיפשית, ומוקיעה אותה מחברתך,
למרות שעמוק בתוכך הדבר היחיד שאת באמת מאמינה בו, הדבר היחיד
שאת באמת רוצה זה אהבה.
את רוצה להיות מפחידה, שאנשים יפחדו ממך. אבל בעצם את מעדיפה
שיעשו מה שאת מבקשת מתוך כבוד כלפיך, ולא מתוך פחד. ומי בכלל
יפחד ממך, יא חתיכת מרשמלו? את בעצמך מפחדת, את רגישה בערך כמו
בובת חרסינה. תפסיקי להלחם במה שאת. אני לא אומר שאת לא יכולה
להיות מה שתרצי, אבל את צריכה לקבל את עצמך כמו שאת לפני כן.
את חייבת להבין שאת בן אדם רגיש ואת לא יכולה לשנות את זה.
הרגישות שלך היא גם הגדולה שלך, שתדעי.
את מחכה לאיזשהו ניסיון שאלוהים יעמיד בך אותו, כדי שסוף סוף
תהיה לך ההזדמנות להוכיח לכולם שאת חזקה, להפגין את הכוח נפשי
הטמון בך. מה זה לדעתך להיות חזקה, לא לקחת ללב דברים? את מחכה
שיקרה לך איזשהו אסון כדי שתראי לכולם איך את מתמודדת עם זה?
אבל את כן רגישה, את כן לוקחת ללב. את לא תעמדי בניסיון כזה.
ההגדרות שלך הן מעוותות, לא ככה בנויה אישה חזקה. הוא דפק לך
את החיים, מותר לך להרגיש ולהקשר, מותר לך לרצות אהבה. תזרקי
את הגישה הצינית הזאת. בחיים לא תהיה לך מערכת יחסים נורמלית.
את לועגת לכל זוג שאת רואה, חושבת שאת יותר חכמה מהם בגלל שאת
יודעת שהאהבה שלהם מזוייפת. לועגת לכל ביטוי של רגשנות. את
שונאת קיטשיות, זה מקובל לגמרי. אבל מאיפה השנאה הזאת לאהבה?
את לא צריכה להיות חסרת רגשות כדי להיות אישה חזקה. את אישה
חזקה, קרן אור. תעזבי את השטויות וההצגות ותהיי עצמך. אל תתני
לאף אחד לשבור אותך. כבר שברו אותך, את חושבת? אבל את עדיין
חיה, לא? חיים טובים. את אישה חזקה, כי את אוהבת את עצמך."

ממשיכה לרדת ומגיעה לצוואר. צוואר ארוך שבסופו מתעגל אל עבר
כתפיים רחבות. בחיבור של הצוואר עם החזה מופיעים להם שני שקעים
- האהובים עליי מכל. הם הקדמה לעצמות קצת בולטות בחלק העליון
של החזה. יש שם מקום שמתאים בדיוק להניח את ראשי, אבל ראשי
מעולם לא נח שם. והעורף שלו- עורף מושלם. קצת קשה להסביר את
השלמות שבעורף שלו - היא מתחילה בקו המתאר בו נגמר השיער
המבולגן שלו וממשיך בעורף חלק ויפה. ונקודת חן בצידי העורף. לא
קטנה ולא גדולה. מושלמת. כל כך יפה הצוואר שלו.

"קרן אור, את יודעת מה את? יש בך איזה קסם, לא יודע איך לקרוא
לזה. יש בך איזה משהו, אנשים רואים אותך וזה פותח אצלם משהו.
אצל כל אחד זה פותח משהו אחר, לכל בן אדם את פותחת מגירה אפלה
שונה. כן, מה אני אגיד, יש בך איזה קסם. את מצחיקה, את יודעת?
איך שאת יושבת ככה מולי, כמה שאת יפה. קרן אור, יש בך איזה
קסם, אפילו אותי שבית."

ואני לא הקשבתי לאף מילה שיצאה מתוכו.