ברגעים כאלה, היא תמיד הייתה חושבת איך זה יהיה להתאבד. פשוט
יום אחד להוציא את הסכין שהיא סחבה איתה כבר שבועות בתיק
ולתקוע לעצמה בורידים. בעצם, יותר טוב בלב כי הוא ממילא כאב
כאבי תופת. ברגעים כאלה, כשהם היו חולפים אחד על פני השני
במסדרון כאילו הם היו שני זרים, היא היתה חושבת אם מישהו בכלל
יתגעגע אליה כשהיא תמות, אם היא בכלל תהייה חסרה למישהו.
ברגעים כאלה, כשהוא היה נותן בה מבט זר לחלוטין וקר כמו קרח,
שהיה חודר לה עמוק עמוק לתוך העצמות, היא היתה חושבת אם אי פעם
מישהו יאהב אותה כמו שהוא אהב. ואז, היא היתה נסגרת בשירותים
בקומה הכי תחתונה בבית הספר ובוכה. פשוט בוכה במשך כל רבע השעה
שנשארה להפסקה ועוד רבע שעה מהשיעור כדי להרגע. אחר כך,
בשיעור, היא היתה יושבת ומסתכלת החוצה על הגשם. הוא אהב את
הגשם, היא זכרה. תמיד הוא אמר לה שהגשם שוטף את כל הרע שיש
ושהריח הזה שיש אחרי הגשם הוא ריח של התחלה חדשה שיש בה רק
דברים טובים. היא הייתה מקשיבה לסיפור הזה בפעם האלף ומשתדלת
להיראות מוקסמת, אבל בעצם היא אף פעם לא הבינה איך אנשים
אוהבים את הגשם. חורף זו כזאת עונה מסריחה, והגשם סתם רטוב
ומגעיל ועושה דיכאון. כן, חורף תמיד עשה לה רע, אבל עכשיו
במיוחד. לא רק בחוטי הגשם הדקיקים היא ראתה את פניו. בכל מקום
שהסתכלה היא ראתה אותו. הפנים שלו חייכו אליה מתוך הבאר שתמיד
היו יושבים בו ביחד, לסטנדאפיסט שהנחה את התוכנית ששניהם הכי
אהבו פתאום נהיה דיבור כמו שלו, לחבר הכי טוב שלו תמיד היה
אותו חיוך שהזכיר לה אותו, ואפילו בלילה, כשהיה חשוך חשוך
בחדר, היא הצליחה לראות מבעד למסך הדמעות את עיניו הירוקות
המהממות מביטות אליה מתוך הכרית.
כולם אמרו לה שזה יעבור, שזה רק שלב זמני וחולף ושהיא תאהב עוד
הרבה אחרים אחריו, אבל היא ידעה שזה סתם זיבולי שכל של אנשים
שאין להם ממש מה להגיד כדי לנחם אותך. כל יום היא הרגישה כאילו
העולם שמסביבה נצבע יותר ויותר בשחור ושהחורף רק הולך ונהייה
יותר ויותר חורפי. לפעמים היא הצליחה לתפוס ניצוץ קטן של
התקופה שהיה לה טוב, התקופה שלפניו, אבל הניצוץ עבר מהר כמו
שהגיע.
הוא שנא כשהייתה עצובה. תמיד הוא אמר לה שכשהיא בוכה, היא
מקלקלת את הכחול בעיניים שלה ושבסוף כל הכחול ירד ויישארו לה
רק העיגולים השחורים שבאמצע. היא צחקה. ברגעים כאלה היא אהבה
אותו. אבל בימי שישי, כשהיה בא אליה ספוג מאלכוהול ומתחיל לדבר
שטויות, כששכח את יום ההולדת שלה, כשהסתכל לה בעיניים במבט
מתנשא ומזלזל כאילו הוא מבין הרבה יותר בהכל, כשהיה מתנהג כמו
ילד קטן ומפגר ועושה לה קטעים קטנוניים, היא שנאה אותו שנאת
מוות. וברגעים כאלה היא לא יכלה לסבול להיות לידו. היא לא יכלה
יותר להקשיב להרצאה השבועית שלו וההתנצלויות וההתנצחויות בריב
התורן של היום. היא לא יכלה יותר להסתכל לו בעיניים ולראות...
ולא לראות כלום. אז היא היתה חייבת לסיים את זה. היא פשוט לא
הרגישה שיש לה זכות קיום בלעדיו אבל לא היתה לה ברירה. התגובה
שלו היתה ברורה וצפויה מראש - כמו שילד קטן לא מדבר עם אמא
כשהיא לוקחת לו את הצעצוע, הוא הפסיק לדבר איתה כי היא לקחה את
ליבו. מבחוץ, לכולם זה נראה כאילו לא אכפת לו, אפילו לה, אבל
רק הוא ידע מה הוא באמת רוצה, כמה הוא מתגעגע לריח של השיער
שלה, לנשק את השפתיים האדומות והמלאות שלה, לרפרף בשפתיו על
צווארה הארוך. ברגעים כאלה, כשהיה נזכר איך היו הולכים ביחד
לבאר וצוחקים, איך היו יושבים אצלה ורואים את התוכנית האהובה
עליהם, ברגעים כאלה הוא ידע שהוא אוהב אותה.  כשהיה מסתכל על
השעון שקנתה לו כי הוא לא יכול לישון בלי רעש, כשהיה מעיף מבט
על הסיכות השחורות ששכחה על השולחן בעליית הגג שלו, כשהיה
מושיט את ידו לצד השמאלי של המיטה, כשהיה נותן בה מבטים קרים
כמו קרח במסדרון, כשאכל, כששתה, כשנשם... ברגעים כאלה הוא חשב
עליה. והיא חשבה עליו.