הוא בטח חושב שנסעתי בגללו. אני זוכרת איך אז בטלפון הוא כמעט
צעק, כל כך כעס, אמר: "את נוסעת מהסיבות הלא נכונות". אבל
מאיפה הוא יודע מה נכון ומה לא? ואם אני נוסעת מעבר לים
ולהרים, רחוק מהכל זה נכון, גם רחוק ממנו, אבל אולי גם רחוק
מהחיים.

שנתיים ביחד.
לא, לא חברים. רק ידידים- חברים טובים, חברים בנפש, הכל
אפלטוני. לא, בטח שלא. אין רומנטיקה. כן, בטח שאוהבים אחד את
השני יותר מכל דבר אחר בעולם.

כשעצוב, אין משהו יותר טוב ממנו כדי לרפא את הפצעים. מסתכל
עליי ומחייך את החיוך הזה שלו ואומר לכולם שאני הכי מיוחדת
ואהובה בעולם, החברה הכי טובה שלו- שנתיים.

שעות של שיחות פילוסופיות על כל נושא שבעולם, בטלפון, סתם
באמצע היום וגם באמצע הלילה. גם בארבע לפנות בוקר על המדרגות
מתחת לבניין. והיום במרחק של אלפי קילומטרים ועוד כמה שנים כבר
אין מה להגיד, אפילו לא מילה אחת. כל שיחה הופכת להיות בטלה,
עצלה, אולי אפילו משעממת. שיחה כל כך משעממת עם הבן אדם הכי
מעניין בעולם.

הוא אמר: "את מבינה? אני פשוט אוהב אותה".

ואני חייכתי אליו וחשבתי לעצמי בלב, מזל שזו ר חברות אפלטונית
אחרת הוא היה שובר לי את הלב.

אלפי קילומטרים לא מחלישים אהבה.

נו, טוב, לפחות ניסיתי.