יש נהג אחד בקו אגד תשע תשע אחד, כל מי שנסע פעם במסלול
חיפה- אילת מכיר אותו. זקן לבן ארוך, בגדי עור בשלל צבעים,
צוואר עטור שרשראות כבדות זהב וכסף, שש טבעות ענק ססגוניות
וצמידי מתכת מגושמים מכסים כל יד עד המרפק. נעלי בוקרים
שפיציות בארבעה צבעים, ובכלל, נראה כאילו נלקח מתוך מערבון עם
טאץ' של מגילת אסתר, טאץ' קטן של "שיער" ואפקט טווסי משהו. הוא
מנקב כרטיס אחרי כרטיס במבט שאומר, אל תפריעו לי, אני בדיוק
מספר עכשיו לעצמי בדיחה מעולה, ומתאפק לא להתגלגל מצחוק כשהוא
מכריז ברמקול, ילדודס, יוצאים לדרך, אין פיפי עד
באר שבע.

אחרי שעתיים נסיעה נער ממושקף אחד מקבל טלפון. בחורה בלונדינית
שיושבת מושב ממולו ממתינה שתי דקות, וכשפוקעת סבלנותה היא
מסתובבת אליו וצועקת, יאללה, תסתום כבר, שיגעת ת'שכל, כל
האוטובוס ישן ורק אתה מדבר. הוא מנתק ועונה לה, מי שואל אותך
בכלל יא פרחה. פרחה תקרא לאחותך, מי שישמע איזה איש עסקים אתה.
לא עניינך, פוסטמה. פוסטמה אמא שלך. מפגרת. אידיוט. כלבה.
טיפש. זונה. מכוער. פרה. חמור.

בירידות המפותלות לים המלח כל האוטובוס כבר חשוך וישן, ורק רעש
חיכוך מתכתי של צמידי הנהג העליזים נשמע עם כל תנועת יד על
ההגה. הרקה שלי דבוקה לשמשה הקרה. בחוץ ירח מלא של החמישה עשר
בחודש רוקד ריקוד צללים על מכתש מדברי שנפער מתחתינו, משנס
מותניים לפעולה, מטיל אור אולטרה סגול על האדמה החרוכה. אומרים
שבלילות כאלה התנים מייללים אליו, אבל לא שמעתי אף פעם. לילה
כזה עם אוויר טעון חשמל סטטי, עם שקט דק בין שמיים לאדמה, שאתה
אף פעם לא יודע אם הוא טוב או רע. הנהג פותח חריץ קטן בחלון,
ובאיוושת רוח אחת הלילה הפראי הזה נכנס אל תוך האוטובוס. הוא
חולף מחוייך ליד הנהג, הוא זוכר אותו. תפס אותו בגיל עשרים
ושבע בנסיעה לילית בכביש שכוח אל בערבות מונטנה, כשזה נהג
במסחרית של חברת מובינג ולא שם לב למד הדלק. בצד הדרך העביר
שעות חשוכות וחיכה לעזרה, ולשניה אחת נזכר באמא שלו בארץ,
ולקראת זריחה ירד לשביל עפר להשתין ונדקר מקקטוס והתחיל לבכות.

הוא ממשיך לרחף במעבר הצר עד שמגיע אל הפרה והחמור שכבר אינם
רבים וישנים שנת ישרים, היא מכורבלת על הצד והוא במושב מולה,
עם פה מעט פתוח. הוא נעמד מולם, הלילה, בוחן וחושב לעצמו
ונאנח, לא, לא להם. עוד לא. לא זמנם. קודם לוח הכפל ורק
אחר כך ניטשה.
כשהוא מגיע אל מול מושבי הוא נעצר פתאום, נועץ מבט ממוקד בחיוך
קטן, קורץ, שואל, תזכירי לי?

בטח שאני זוכרת.
בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר משהו העיר אותי, אז חשבתי שזה הג'ט
לג. היה בדיוק אותו אור אולטרה סגול ובשניה הראשונה לא הבנתי
איפה אני נמצאת. הגב שלי היה משותק מהמזרון הדק והקשה, המיטה
היתה לחה. כפות הרגליים שלי היו נפוחות וכואבות, והעור גירד.
יתושים. לא יכולתי לזוז.
מהרחוב למטה נשמעה המולת המיין בזאר מתעוררת, רוכלים עם קול
מחוספס צעקו, צ'אי, צ'אי גאראם צ'אי. יום לפני כן נחתתי בדלהי
ומצאתי את עצמי עם תרמיל שבע עשרה קילו על הגב מנסה לגשש דרך
בתוך הרחוב המאיים הזה, סואן, מצחין מעשן ריקשות וגללי פרות
ועמוס המון תזזיתי של אנשים שחומי עור. הם כולם נראו לי בני
גזע עמלק עם מבטים מנוכרים וחודרניים מאוד. הייתי בהלם, אבל אז
עדיין לא ידעתי את זה. נכנסתי לגסט האוס הראשון שראיתי, מפלט
מהכאוס תמורת מאה שבעים רופי, ועד שנרדמתי הכרחתי את עצמי לא
לבכות. ובשעה שלוש וחצי לפנות בוקר משהו העיר אותי, והייתי
מקומטת בין הסדינים והיה לי בלון ארוך כזה מנופח לאורך כל קנה
הנשימה, ופחדתי לזוז שלא יתפוצץ ויפליק לי בפנים. אני בהודו.
ואני לבד. אני לבד אני לבד אני לבד אני. לבד. והלילה הזה, אותו
לילה בדיוק, נכנס דרך החלון המאובק ומילא את החדר ועטף אותי
והחדיר לי לבטן: זהו זה. ככה את נראית בלי חומות והגנות. בלי
עור וגידים ושרירים ובשר ועצמות. עירום במלוא מובן המילה. ראית
פעם את מחול השדים בפנים? את כל הפחדים וההזיות, את השבירות,
הנזילות, הזמניות של הקיום שלך? זה מראה מבעית, אני יודע.
תסתכלי עכשיו בשקט, אין דרך אחרת. תתמודדי, או שזה אבוד. זה
הזמן שלך, מופע אימים, הזדמנות של פעם בחיים.

זוהי נקודת השיא של הפרבולה.
אחרי לילה כזה תעבור טרנספורמציה משונה. פחד יתורגם אצלך
סימולטנית לאחד מאותם כוחות מניעים, מלאי אדרנלין ותשוקה.
בהתחלה זה יראה לך מוזר שאת האינטימיות הכי חושנית תרגיש גם
בלי ניחוח אישה לצדך. אחר כך תתרגל. כעס כבר לא ישחרר לך
דמעות, עצב כן. הצחוק שלך יהיה הרבה יותר פראי. כבר לא תבקש את
החצי השני, אלא בן זוג אחד שלם. אם יתמזל מזלך גם תמצא. יהיה
לך סיכוי לאהוב. במשך שארית חייך תפגוש את הלילה הזה שוב בכמה
וכמה הזדמנויות שונות, והוא, שבפגישתכם הראשונה נראה לך כמו
אויב מנוכר ומסוייט, ישלח אליך חיוך רחב של שבירת דיסטאנס,
וימשיך בדרכו במעבר האוטובוס הצר.
ואז תרגיש את המוזה.

במשך כל שאר הנסיעה אני מוצאת את עצמי מצטערת לפחות שישים פעם
על שאין איתי דף ועט. הזיכרון, כידוע, מתעתע.
ריקוד הצללים של הירח עם שיקשוק צמידי הנהג ונחירות הפרה
והחמור מצטרפים יחד, באיזושהי דרך לא ברורה, לסימפוניה סוערת
ומוזרה כשהאוטובוס נוטה על צדו בסיבובים החדים על צלעות ההרים.
אני מקשיבה בתשומת לב. בתוך הראש שלי פולסים קופצניים, מולטי
אורגזמות של שברי רעיונות ומחשבות נדירות ורגעים קטנים. גאות
על כביש הערבה. צריך לזכור. צריך לזכור. אולי מחר
אכתוב משהו.
החייל הרוסי לידי זז באי נוחות על כסאו ומריץ מבטים דרוכים בין
החלון לשמשה הקדמית, לפעמים עוצם עיניים לרגע ומתעורר מייד.