New Stage - Go To Main Page


לבסוף האיד הסכים לתת לאיש ההוא להיכנס לחדר. הוא התנה את
כניסתו בהבטחה שלי שאהיה גם לצדו במשא ומתן. הסכמתי מייד.
לפעמים אנחנו מסכימים לדברים בכדי להיכנס למערבולות ולאתגרים
שממש לא ברור אם נדע ונשכיל לצאת מהם, אך תחושת הגרנדיוזיות
תמיד מנצחת.
- שמי אמנון גוטיאל-רז - אמר האיש והושיט לי יד רועדת שעד
שהושטתי את ידי היא נפלה כמה מעלות לעבר הרצפה. גם המשפט שלו
היה קצר אך בלטה הירידה בטון הדיבור, ההעברה האחרונה בקושי
נשמעה.
עיניו נטו מטה, שתי שקיות שחורות החזיקו אותן אולי בגלל חוסר
שינה, גופו רפה, בקושי מחזיק את עצמו. הולכתי אותו לכורסא והוא
חיכה עד שהגעתי, המתין עד שאשב ורק אז ישב בעצמו. הוא עוד
הספיק לסדר כמה דברים שהיו על שולחן קטן ליד הכורסא. הבטתי
באיד שהיה מכווץ בפינה, הוא הסתכל לעבר האיש בשנאה.
- אתה רואה? - הוא פנה אליי - תמיד מסודר, תמיד מנומס, הכל
מחושב! באיש כזה אין לי מה לעשות! הוא לא נותן לי מקום בכלל
בחיי!
לפתע האיש שישב בכורסא קם, עיניו נפתחו וקולו השתנה, לקול עמוק
וסמכותי.
- בוא אליי עכשיו! - הצביע לעבר האיד - מקומך כאן, אתנו, בתוך
אמנון! אתה יודע שאם לא תחזור אז תמות ואמנון ימות והאשמה תאכל
אותך!
- אין לי מושג על מה אתה מדבר, אידיוט שכמוך, אינפנטיל, שכחת
שאין לי אשמה? - ענה האיד.
- הזרוע הארוכה של החוק תהרוג אותך! - צרח הקול הבס ואפילו
אני קצת פחדתי.
- הזרוע הארוכה של החוק בתחת שלי! - השיב האיד ועשיתי מאמץ
גדול לא לצחוק.
זה הדבר האחרון שהסופר אגו היה צריך לשמוע. במו עיניי ראיתי
כיצד מפיו של אמנון יוצאת איזו רוח סערה אך בשונה מהאיד הרוח
הזאת הייתה עם צורה מאוד מדויקת, מן ריבוע או קופסא, משהו עם
גבולות ברורים וממדים חדים. עוד לפני שהסופר אגו תפס את האיד,
האיד הספיק לצרוח לכיווני כמה מילים.
- תראה, בתוך הדבר הזה אני חי!
שני היצורים פגשו האחד את השני והתחילו להכות במלוא עוצמתם.
ראיתי איך הסופר אגו מופתע מכוחו של האיד וחשבתי שלבטח זה לא
חשב שבלי העזרה של האגו הוא בעצמו הרבה יותר חלש מאשר בתוך
אמנון. דחפתי את שניהם למטבח וסגרתי את הדלת. חזרתי לחדר
הטיפולים איפה שאמנון, או ליתר דיוק מה שנשאר מאמנון המתין לי.
קולו היה רך, דהוי, הוא בקושי החזיק את עיניו פקוחות. הבחנתי
בדמעות שזולגות מנשמתו העייפה.
- למה אתה בוכה? - שאלתי אותו וחשבתי שהשאלה הייתה התערבות
טיפולית מעניינת.
- לא יודע - ענה לי.
- עצוב לך, הוקל לך, ריק לך, שמח לך, מה לך?
- כן - ענה וכמעט נרדם.
לקחתי כמה דקות לחשיבה. חוט השדרה של האיש נראה היה הולך ונשבר
לשניים. שם במטבח הצעקות לא פסקו, היה רעש של מכות קשות ושל
יללות של כאב.
- מה אתה רוצה מהחיים שלך? - שאלתי את אמנון.
- לא יודע, שלא יציקו לי, שהבוס לא יגיד לי מה לעשות, לעבוד
בשקט, שאשתי לא תצרח עליי כל הזמן, שכל העולם יפסיק לבוא אליי
בטענות.
- אבל אם כל אלה היו נכונים, מה היית רוצה מחייך?
- שקט ועוד קצת שקט.
הבחנתי איש עם אגו חלש. או אגו בדיכאון. כמו שהוא רצה לישון כל
הזמן ולא להתעורר לעולם, כי עם הקימה מתעוררים הסכסוכים שלו עם
הסביבה. לא רציתי לעודד אותו יותר מדי כי הוא היה יכול לפרש
זאת כרחמים מצדי. מצד שני לא רציתי להשאיר אותו לבד, בלי האגו
והסופר אגו שלו ובלעדי.
שאלתי אותו מתי עשה פעם אחרונה משהו יוצא דופן והוא ענה לי
שהוא לא עושה דברים כאלה. שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לעשות
משהו יוצא דופן. הוא ענה שכן. הסברתי לו במילים מדודות שהוא
נותן יותר מדי משקל לצד המרובע שבו. שהוא נשלט כמעט במאה
אחוזים על ידי הצד החוקי באישיותו, הצד המסודר, הברור והלא
מאפשר שאלות. וכשהכל כל כך מסודר וברור, אין מקום לחיים כי
החיים הם שאלות, תהיות, אתגר וסיבוכים. הוא הסתכל לעברי ולא
הבין כל כך. הבנתי שמדובר באגו שמעולם לא נתן לעצמו לבטא את
רצונותיו. בינתיים שני היצורים הרגו אחד את השני שם במטבח.
לאחר כשלוש שעות ואחרי שהקולות במטבח נדמו, פתחתי את הדלת
וראיתי את שני היצורים מוטלים ברצפה, מוכים וחלשים. שניהם
הביטו בי וכאבו את כאבם. הובלתי אותם לבסוף עד אמנון, הוריתי
לו לפתוח את הפה ושניהם נכנסו לתוכו.
אמנון פקח את עיניו בצורה אחרת. גבו התיישר, גופו התמלא כוח.
הוא הסתכל לעברי והודה לי במבטו.
כעבור שבוע אמנון חזר למשרד. התספורת השתנתה, חיוך התפרס
בשפתיו, הפעם הושיט לי יד חזקה ואיתנה. הוא סיפר לי שכמה ימים
לפני הוא עמד על שלו בויכוח, הרגיש גאה בעבודתו ואפילו קילל
פעם אחת בכביש. שאלתי אותו לגבי השניים שהתישו האחד את השני
במטבח ואמנון ענה לי שהם רגועים הרבה יותר, שהם לא חזרו למה
שהיה פעם, שפתאום הוא יכול לחיות. הוא הודה לי על הטיפול המסור
והבטיח לספר לכל חברת הביטוח עליי.
בלילה, כשהתרשמתי מהחושך התל אביבי המואר מחלון משרדי, חשבתי
שהטיפול באמנון הצליח לא בזכות אמנון עצמו או האגו שלו אלא
בזכות העובדה שהסופר אגו והאיד החלישו האחד את השני. הם
התמודדו זה עם זה במגרש נייטרלי, ללא שופטים, שווה עם שווה ואז
לא היה יכול להיות מנצח בקרב. המנצח היחיד היה אמנון, בלי
שהתאמץ אפילו, כי פעם ראשונה בחייו הפסיקו קצת להציק לו והוא
היה יכול להיות הוא עצמו, עם פחות הגבלות, פחות חוקים ועם קצת
יותר דחף.
לפני שנרדמתי נזכרתי שאמנון נפרד לשלום ממני, הולך לו עם חיוך
שליו בשפתיו, ושתי קולות מדברים.
- אני רוצה לזיין.
- שתוק, אסור לדבר ככה.





סיפור מהקליניקה ג'
:םדוקה קלחה >>
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/3/03 4:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פביאן ברויטמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה