בהזיותי אני רצה.
תמיד רצה.
בורחת ממנה. אלוהית ומרעילה.
ידי הירח שלה נמצאות בכל מקום אליו אני מגיעה.
כך ליטפה אותי בפעם הראשונה שנפגשנו, כך היכתה אותי מאז.

היא חמדה אותי. חייכה את חיוך הרעל שלה אלי, פיתתה אותי לבוא
אליה, אל חיקה, הניקה אותי באהבתה ובפחדיה. נתנה לי לישון.
ואני, שכל כך הרבה זמן לא ישנתי, פותיתי בקלות.
רק לישון...

הייתי מסתובבת בלילות. קודם במיטה, לא מוצאת מנוחה, ואחר כך
קמה, מציצה מהחלון,תוהה מה טומן בחובו הלילה, על מה תאיר לי
הלבנה הפעם. הייתי מדליקה סיגריה, ובמחשבה רועדת בהתרגשות
הייתי מחליטה לצאת.
הרחוב נראה תמיד אחרת בלילה. לא רק אחרת מהיום, אלא אחר בכל
לילה.
הכל תלוי בה.

"הלבנה"...
כמה אירוני.

היא הובילה אותי בשבילים שלא היו. לא קודם ולא אחר כך.מאירה
וחומקת ממני.
כל צעד מאיר רק את הצעד הבא, קוסם לי באור נוגה על מרצפת
מוזהבת בדרך הביתה.
היא האירה לי "בואי....."

לאט לאט שכחתי איך לנוח.
אני שפחה לאורה, כבולה אליה בשמחת הזיות,מוכת ירח. כבולה
בשלשלאות כיסוף נעלם, אל רצונות אחרים, שלי ולא שלי.


עכשיו כבר מאוחר.
או אולי זה מוקדם, אני כבר לא יודעת
נידונתי לחכות כל יום, עד שיחשיך. לצאת אליה בכל לילה, לרדוף
אחרי אורה לנצח.
נידונתי למות מגעגועים ולצרוח מכאב כשעולה השחר. להתחנן אל חיק
של אם ואהבה של מוות.
לסגוד, לאהוב, לתת הכל, להיכנע.

מאמא, לונה.