"אני לא מבינה", אני מביטה בך במבט פתטי ביותר. "אני לא
מבינה". אתה עדיין שותק. "אני לא מבינה, אני לא מבינה,
אאאננייי לאאא מבינההה", אני צורחת ופורצת בבכי. תפסיק
להסתכל עליי ככה, תפסיק לרחם עליי.
"אני לא מבינה", אני לוחשת בבכי.
"מה לולי, מה את לא מבינה?", אתה נשאר רגוע.
"אני לא מבינה איך יכולת לוותר בכזאת קלות." אתה תמיד היית
מופתע מהמזוכיסטיות הבלתי פוסקת שלי. שתיקה.
"תסתכלי על עצמך טלי, fuck, את באמת לא מבינה?", אתה צועק עליי
בקול תקיף. אני מביטה בך בשפתיים רוטטות, במבט המום ובריסיי
בובה רטובים, כמו כלבלב.
"אאוץ'", אני לוחשת וממשיכה להסתכל עלייך, לא מזיזה ממך את
המבט.
"זה אף פעם לא משתנה." אני פולטת חלושות, אתה מביט בי במבט
שואל, "זה אף פעם לא משתנה." אני צורחת, "אני לא משתנה, אתה לא
משתנה, זה אף-פעם לא משתנה, אני אף פעם לא משתנה." אני עכשיו
כבר ממש בוכה, רועדת, מנסה לנשוך את השפתיים, שלא יפלטו יבבות.
"את כזאת ילדה קטנה", אתה זורק אחרי כמה דקות.

"אני מצטער, לולי", אתה מביט בי במבט מיוסר ומתקרב לחבק אותי.
אני בהתחלה דוחפת אותך ואתה לא עוזב, אנחנו שותקים כמה זמן,
מחובקים ואני מכתימה לך את המעיל בדמעות שחורות, "זה בסדר,
כולם מצטערים."
"זה אף פעם לא משתנה."