בואו, בואו הן צועקות לנו, ואני  עונה: אמא, רק עוד רגע קט על
הקרוסלה, מסתובבות, נראות כל- כך מאושרות, שוכחות מהכל ורק
מחכות ללכת שוב ביחד, לגן השעשועים הצבעוני ולהסתובב שוב על
הקרוסלה. כל השיער עף ברוח והשמש החמה מחממת אל לבנו, שכמו
באותו הסיבוב גלים צבעוניים חמימים עוטפים אותנו ואנחנו ביחד
צוחקות עד השמיים, בצחוק של ילדים מאושרים.
אמא כבר כועסת ועוצרת לפתע את הקרוסלה, אומרת שמספיק להיום.
אני נפרדת ממנה,מחברתי והיא ממני ומבטיחות שנפגש כאן גם עוד
שבוע, בשבת הבאה.
והנה הגיע עוד יום שבת ואנחנו מאושרות, החברות הכי טובות,
מדברות, צוחקות, משתוללות ושוב מסתובבות על הקרוסלה הצבעונית
במהירות.
עברו כמה שנים, ועכשיו אנחנו כבר בכיתה ו', נפגשות על הקרוסלה
הצבעונית ומדברות על הבן הכי חתיך בכיתה, על מלכת הכיתה, ועל
סיוון, איך נתכננן ביחד לנקום בה. מרכלות עד השעה שבע וחצי
בערב, עד שמחשיך ווילון הכוכבים מתחיל נמתח על השמיים. נפרדות
לדרכנו, והולכות הביתה מאושרות.
גדלנו, היום אנחנו כבר בכיתה ט', בנות 15, נפגשות על הקרוסלה
הישנה, שבה טמונה כל הילדות שלנו ביחד, הצחוק הממזר, החוויות,
הדיבורים על מלכת הכיתה, כל הזכרונות שליוו את חיינו, מחייכות,
מביטות אל השמיים, החברות הכי  טובות. מדברות על הכל, מודות
שכל-כך השתננו זו כבר לא קרוסלת ילדות אלא המקום שלנו. נפגשות
שמה תמיד שרוצות להתמסטל, או סתם לברוח מהכל, תמיד היא היתה שם
בשבילי ואני בשבילה. פעם הסתיר מבט עצוב שכזה את חיוכה, הניצוץ
השמח שבעינייה נמוג והחלה יורדת טיפה קטנה מעינייה מטה, כאילו
חצתה ושברה את חיוכה לשתיים. שאלתי אותה מה קרה, לא הבנתי מה
פתאום השתנה, מבטה צנח מטה,לרצפת הקרוסלה והיא לא הוציאה הגה
מספר דקות. כמעט והצלחתי לראות את מחשבותיה העצובות שעברו
בראשה. לפתע היא הרימה  את ראשה, הציתה עוד סיגריה ונראה היה
כי העשן מילא את עיניה הריקניות, זו כבר לא היתה חברתי הטובה
ממולי, זו הייתה ילדה אחרת, בודדה, אבודה כל-כך. פתאום אחל קול
לצאת מגופה הרועד והיא סיפרה לי מה עובר עליה, על איך האהבה
הכתה בה שוב, החבר שלה שהיא כל-כך אהבה עזב אותה. היא נראתה
כל-כך עצובה, שכמו מעולם לא ראיתי אותה, קצב דמעותיה התגבר
ונשבעתי שאני חייבת לעצור את זה, התחלתי גם לבכות. לאחר קצת
מחשבות והשקט שסרר אתנו היא נרגעה קצת.ליוויתי אותה לביתה.
כשהגענו אמרתי לה שתתעודד, יש עוד אנשים מלבדו, אך היא לא
האמינה, למרות שבכל מקום כל אחד התחיל איתה. היא נתנה לי
חיבוק מלא אהבה, אמרתי לה שזה טבעה של האהבה, מצוויה היא
בחיינו כפיתיון, שרק נרצה לגעת בה, ועוד לפני שנטעם, תלכוד היא
אותנו ותגרום לכאב ואנחנו טיפשיים ותמיד נרצה לגעת שוב
בפיתיון, ושוב לכאוב.
היא ירדה הביתה, ונשארתי לשבת שמה, לחשוב ולעכל את הכל, למרות
שידעתי שהיא תצא מיזה, כמו תמיד.
לאחר כמה ימים קבענו להפגש שוב בקרוסלה, חיכיתי לה והיא לא
הגיעה. למחרת בבית הספר הכסא שלה נשאר ריק,בלעדיה,היא לא
הגיעה, היא גם לא התקשרה אליי. הלכתי אליה הביתה, היא לא נתנה
לי להכנס לחדרה, לא הבנתי מה קרה לה, הרגשתי שמשהו נעלם ממנה,
משהו מתחולל בה ולא הצלחתי להבין. עלינו ביחד לקרוסלה, לגן,
היא נראתה עצובה, אך זה לא היה עצב כמו בפעם הקודמת, היא אמרה
לי את זה ישר, ללא הקדמות, כהרגלה, " אני עוזבת מחר בבוקר את
הארץ, להולנד, לעיר האג, לגור אצל אח של אמא שלי". הייתי
המומה, מעולם היא לא שיתפה אותי במחשבה על לעזוב את הבית. היא
אמרה  לי שכמו שאני יודעת, יש לה לחץ מהבית, והיא לא מסתדרת עם
אמה ואביה החורג. היא רצתה חופש, להתחיל חיים חדשים, למרות
שהיתה רק בת 16 בערך. רציתי להגיד לה שתעבור לגור אצלי, אך זו
היתה סתם מחשבה חולפת, ילדותית, שלא תצא לפועל והיא היתה כבר
כל-כך סגורה על החלטתה שלא רציתי להרוס לה הכל ולעורר עוד
מחשבות ותהיות בראשה. פתאום הכל התחבר, למה היא לא רצתה להכניס
אותי היום לחדרה,  כדי שלא אראה את כל חפציה וחייה ארוזים
במיזוודות ולמה לא דברה איתי ביומיים האחרונים, כנראה שפחדה
מהפרדה, כי ידעתי שלא ממני. כל הלילה ישבנו על הקרוסלה, הלילה
האחרון שלנו ביחד, רוב הזמן לא הוצאנו מילה, פשוט ישבנו
והשתכלנו אחת  בעיניים של השניה, כל-כך עמוק עד שיכולנו לראות
את סרט חיינו ביחד עובר בעיניים שלנו. בין רגע כל הזכרונות
והחוויות שלנו התנפצו, ורק היה ניתן להריח את הריח החריף של
הטקילה שנשפכה ביום שישי האחרון.
מאד רציתי לשמוח בשבילה, שתיהיה שמה מאושרת, אך לא יכלתי לוותר
עליה, שכמו היתה יותר ממחצית חיי, נשמתי, ליבי ורקע מגן
השעשועים. השמיים החלו מתמלאים בגווני צהוב, כתום ויום חדש פרץ
לשמיים וסגר את וילון הכוכבים. היה  זה הלילה הארוך בחיי,
כאילו נדחסה בו כל ילדותי. היא היתה כבר חייבת לעזוב ונשבענו
שנשמור על קשר למרות שידענו שזה לא יהיה כמו פעם. בכינו,
התרגשנו, לא האמנו שהיום הזה יגיע כל- כך מוקדם. כל מה שהיה
הוא לקוות שרק תיהיה שם מאושרת. היא אמרה לי שאני הבן אדם שהכי
חשוב לה בעולם, וידעתי שכל שתתרחק פיזית כך גם קישרנו ואהבתה
יתפוגג. התחשק לי מאד לצרוח ולהגיד לה שלא תלך, שאני לא יכולה
בלעדיה וקיוותי ששם תמצא אהבה ויום אחד היא תחזור אליי. לפני
שחשבתי על הכל היא כבר נעלמה, היא תמיד היתה נגד פרידות ארוכות
כי שהן קצרות זה פחות כואב ומקשה, האמת שהיא אולי גם צדקה.
עמדתי על הקרוסלה וצעקתי לשמש שבצבצה בין העננים, שתשמור עליה
שמה, גם רחוק בהולנד ושתחמם את ליבה.
ישבתי על הקרוסלה והייתי במאין סערת רגשות, הקרוסלה הפעם לא
היתה צבעונית, היא היתה שחורה וחיוורת, שנדמה היה כי חברתי
הטובה שעזבה, היתה כל הצבע בחיי, ועכשיו היא נעלמה וכך גם כל
אושרי,מה שבטוח שהיא היתה הרבה יותר מחברתי הטובה.

היינו מדברות מידי חודש בטלפון, בקידומת של 30, מהעיר האג. היא
סיפרה לי מה עובר עליה שמה, על בחור שהיא הכירה ועכשיו היא
יוצאת איתו, שהסמים שמה נרקחים כמו סיגריות המרלבורו לייט שלה.
הזהרתי אותה שתתרחק מהסמים, אולי בגלל שידעתי שללא אימא שלה
ואדם אחד שיסובב אותה היא עלולה להתחיל להשתמש בסמים. סיפרתי
לה שכאן בארץ כולם מתגעגעים אליה, אבל לא הזכרתי גם את חברה
הקודם.
בחודש האחרון לא דברנו, חשבתי שהיא היתה קצת עסוקה עם הבחור
שהכירה או מהלימודים הקשים בהולנד, במיוחד שזו היתה תקופת
המבחנים של הסמסטר החדש. התקשרתי אליה מספר פעמים, אך היא לא
היתה בבית. הרגשתי שקצת התרחקנו והזמן פשוט עבר, נאבדנו כל אחת
בחייה הפרטיים.קוותי שהיא כבר תתקשר בקרוב ודאגותי יהיה
לשבח...
יום אחד הטלפון צלצל, זיהיתי בצג הטלפון את הקידומת 20, זו לא
היתה הקידומת מהעיר האג. כ"כ רציתי כבר לשמוע את קולה, רציתי
לספר לה כ"כ הרבה דברים ושעומדים לעקור את גן השעשועים.
לפתע, ענה קולו של דודה, בהתחלה לא קישרתי. הוא דיבר אליי
באנגלית קצת ירודה עם המבטא ההולנדי שלו, הוא אמר שהוא מצטער
מאד ושחברתי לא תחזור לארץ יותר. באותה רגע כבר הבנתי שמשהו
קרה, משהו לא טוב. הוא אמר שהיא נמצאה עם החבר שלה באיזה רחוב
בעיר אמסטרדם לאחר שנעדרה מספר שבועות מהבית. הם נמצאו מחובקים
ביחד שבדמם מנת יתר מסמים. חשבתי שלא הבנתי נכון, שזוהי השיחה
למקום הלא נכון, לא יכלתי לדבר והגעגועים חנקו את מייתרי קולי.
הוא לא הוסיף עוד פרטים, לא הוצאתי מילה מפיי והשיחה פשוט
נותקה. עמדתי עם הטלפון ביחד וכל גופי אחל רועד, מהופנט.
זה כ"כ  התאים לה, למרות שהתכחשתי לכך, אבל בעצם הייתי הבנאדם
שהכיר אותה הכי טוב. פני התמלאו בדמעות קרות במהירות. רצה לי
רק השיחה האחרונה שלנו בטלפון, שהזהרתי אותה כי ידעתי הכי טוב
לאן היא עלולה להגיע שהיא שקועה באהבה והפעם זה היה לסמים,
לתחנתה האחרונה, הסופנית. השעה היתה כמעט 12 בלילה, יצאתי
מחדרי לרחוב וליבי משך אותי לקרוסלה הישנה, הרגשתי כ"כ חסרת
אונים כי היא לא היתה עליה וחיכתה לי שמה, לחבק אותי, כמו
תמיד, כמו אמא שמחבקת את ילדה לאחר שהוא נופל או מפחד ממכשפה
ואני פחדתי, פחדתי להמשיך בלעדיה, אולי כי לא ידעתי איך זה
לבד. הסתובבתי על הקרוסלה אט אט והרגשתי גלים קרים למרות שהיתה
זו תקופת הקיץ החמה בארצנו. הרגשתי אכזבה שלא הספקתי לספר לה
הרבה דברים, שלא הספקנו להיפרד ואיך לא הייתי שמה בשבילה שהיתה
כ"כ עצובה ובודדה, כנראה הייתי חלק משמעותי מחייה. ללא ספק זה
היה היום העצוב ביותר בחיי, לא ידעתי אפילו איך להתמודד, תמיד
בכל מצב היא היתה שם בשבילי והנחתה אותי. האמתי שגם מלמעלה היא
תעזור לי. כל מה שנשאר לי היו הזכרונות אך לא יכלתי לראות אותם
שוב בעיניה, חולפים להם והפעם לנצח. הקרוסלה נראתה מוזרה,
כאילו חלקה איתי את כל חיי, אך עתה היא היתה מוזרה בלעדיה.
הקרוסלה נשחקה עם השנים, הפרחים התיבשו, אך זה עדיין היה המקום
שלנו.
לפחות ידעתי שלא הרגישה את כאבה לפני המוות ובתקופה האחרונה
בחייה היתה מאושרת לצד אהובה. כאב לי שלא הכרתי אותו, כי זה
היה הדבר הראשון שלא ידעתי עליה. הרגשתי שהייתי רוצה להגיע
קרוב אליה, לשמיים, אך נשבעתי שאשאר בעולם הזה ואחייה את חיי
גם בשבילה. ניזכרתי למה לא ענתה לי בביתה כשהתקשרתי אליה.
שקעתי במחשבות עלינו ורצף הארועים רץ לי בראש, עד שלפתע הרגשתי
טיפה קרה מהשמיים החמים בסוף חודש מאי, ידעתי שזו הדמעה
מעינייה, זו כמאין אות היזדהות עימי.
נשארתי שמה כל הלילה עד שבבוקר שמעתי את קולותיהן והתלהבותן של
שתי ילדות תמימות בדרכן לקרוסלה, הן הזכירו לי אותי ואותה, עוד
מפעם. פיניתי להן את מקומי ולחשתי להן שיזהרו, הן לא הבינו על
מה דיברתי, התפללתי בשבילהן ששום דבר לא יפריד אותן אחת
מהשנייה. הן ניגשו לקרוסלה מתחילות מסתחררות, כשפניהן שמחות עם
חיוך ממזר, אך זה כבר לא היה בגן השעשועים הצבעוני...