[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליסה טרליס
/
החצוצרה של לילי

לילי נאנחה. היא ישבה במשרדו הצנוע של מר מאנאג', וחצוצרתה
הישנה מתהפכת בין ידיה. על השולחן, למולה, ניצבה כוס מים קרים
שאת מחציתה היא שתתה זה מכבר. מר מאנאג' לא היה במשרדו. לפני
רגע אמר משהו על "הליכה למזכירה" ונעלם.
לילי הייתה בסך הכול כבת ארבע עשרה הלומדת בתיכון שש שנתי בכפר
באלבאמה, ארצות הברית. חרף זאת, לא הוקל עליה. ההכנות לטכס
תחילת השנה היו בעיצומן, ולילי העבירה שליש מחופשת הקיץ
בחזרות. היחס בין החוויות שעברה לבין השעמום היה אחד לשלוש.
היא התמידה בנאמנות למורה לכימיה, מר מאנאג', שארגן את הטכס-
אף על פי ששנאה להתמיד בבואה לחזרות. תפקידה של לילי ארך לא
פחות ולא יותר משלוש דקות בהן היא לא נאלצה להוציא אף לא הגה
מפיה, והיא לא הבינה מדוע היא מוכרחה לבוא לחזרות כל כך הרבה
במקום פשוט להתכונן בבית. הפתיעה אותה כמות העקשנות של מר
מאנאג'. היא הרי הסבירה לו מאות פעמים, אם לא אלפים, שהיא
יודעת היטב את תפקידה ואביה, שהוא מדריך מוסמך ללימוד נגינה,
מוכן לעזור לה בנעימת החצוצרה בביתה בכל עת שתרצה. לילי לא
הייתה קשת תפיסה. כעת, ביקשה ממר מאנאג' לשקול אפשרות לפטור
אותה מהחזרות הגנראליות בתקופת המבחנים של תחילת הסמסטר, תקופה
שנמשכה לכל היותר שלושה ימים. אבל מר מאנאג' היה כה עקשן. הוא
טען שכעת יצטרך "לחפור" בכל היומנים ולתשאל את המזכירה עשרות
פעמים לפני שיאפשר לה זאת. לילי ידעה שהוא סתם מגזים. מר
מאנאג' נהנה לזרוע בכולם תחושה שהוא מחזיק את כל התיכון על
כתפיו. הוא ניהנה להיראות אדם עסוק ומרובה עבודה. איש לא העמיד
אותו במקומו על העובדה, שהוא בסך הכול מורה, ולא המנהל בכבודו
ובעצמו. לילי לא סבלה את ההתנשאות שלו. היא כבר טופפה
באצבעותיה על השולחן 20 דקות תמימות לפני שהואיל לחזור, ובידו
רשימה ארוכה מאוד של הערות.
"ובכן, מהן המסקנות?" שאלה בעצבנות בעת שגלגל המורה את הרשימה
עד לסופה.
"לא תקבלי את הפטור שלך, לילי. אני מצטער".
היא הידקה אחיזתה סביב החצוצרה: "יכולת להגיד לי בהתחלה ולחסוך
לי עשרים דקות של התכוננות. אתה יודע כמה יהיה עליי להשלים
בגלל החזרות הללו? אם אתה לא צריך אותי- פשוט אקום ואלך".
"אני צריך אותך, לילי. זו הסיבה שאינני פוטר אותך. את תהיי
גורם מאוד חשוב ומיוחד בטכס הזה. נעימת החצוצרה שלך תהיה אחד
הרגעים הדרמטיים ביותר, שאמורים להעביר רטט בכל המאזינים.
בלעדייך, אף אחד לא יחשוב לרגע כיצד רואה בית ספרנו את תחילת
השנה מנקודת מבט אומנותית."
"כבוד בית הספר הוא תחום שלך, מר מאנאג'. לא שלי".
"נכון, אך אני רוצה שתעזרי לי בו. אני יודע שאינך מקבלת גרוש
בעבור הופעתך אצלי, אך את מביאה רוח חדשה ונעימה מאוד שאנשים
רבים, ביניהם חברייך, יזכרו אותה בחמימות."
"החברים שלי כבר שמעו אותי מנגנת בחצוצרה, והם לא נפלו".
"אולי זה משום שהם בני טיפש עשרה, לילי. אולי אלו הם רק בריטני
ספירס, ווסטלייף וכל השטויות האלה שמונעות מחברייך להתייחס
לנגינה שלך ברצינות. אין זה אומר שאינך מוכשרת. חבל לבזבז אותך
ואת החצוצרה שלך לריק".
"אתה מדבר  עליי כאילו שאני איזושהי מחוננת- ואני לא".
פניו של מר מאנאג' קפצו: "לילי, אולי נחדול מהוויכוח המטופש
הזה? את משתתפת, וגמרנו. עתה, צאי בבקשה ממשרדי. אני רוצה
לעבוד".
"כרצונך, אדוני המנהל" אמרה בלעג ויצאה מהמשרד. היא טרקה אחריה
את הדלת. היא שנאה שמתייחסים אליה בבוז, יותר מששנאה את
הלימודים בתיכון. אם באמת יש ברשותה כישרון כה רב בנגינה, מדוע
היא אינה פשוט משתמשת בנגינה בחצוצרה כמקצוע? היא לא תצטרך
לדעת אלגברה, לשון, גיאומטריה, ביולוגיה, כימיה וכל שאר
המקצועות שנכשלה בהם בדרך כלל. זה תסכל אותה. היא כבר עברה
שעות רבות בנגינה במהלך החודש האחרון, וידיה כבר החלו לכאוב
מהחזקת החצוצרה. מדוע אין המורים מניחים לה? אפילו החצוצרה כבר
החלה לגלות סימנים של תשישות מכל הפעמים בהן עבדה. תחושת
נצלנות חלחלה עמוק בתוכה: היא רצתה להתקבל לקולג' טוב בסיום
לימודיה, ולא להתעכב על מבחני פתיחת השנה בגלל מורה נפוח
לכימיה. היא כבר התכוונה להודיע למורה שהיא פורשת, אלא שאז
הגיעו רגשות האשם.

הימים שלאחר מכן נראו לה כסיוט מתמשך. לא מסוג הסיוטים שגורמים
לחולמיהם להתעורר משנתם בצרחות, אלא מסוג הסיוטים שחולמיהם
ממשיכים לחלום ולחלום אותם במשך שעות רבות ולהתפלל בלי סוף
שאלו יסתיימו. היא צפתה בחבריה מבעד לחלון הכיתה מבצעים את
מבחני תחילת הסמסטר, והתאפקה לא לאחוז בסורגי החלון, למושכם
ולחדור פנימה. היא שנאה להיבחן, אולם ידעה שהמבחנים חשובים לא
פחות מהלימודים עצמם- ואולי אפילו יותר. היא חשה שמישהו מנסה
להתעלל בה ולהכריחה לחוש קנאה. הייתה זו תחושה איומה. מזלה
שהיא לא זייפה בחצוצרה המסכנה אף לא פעם אחת ויחידה, חרף כל
כעסה. "לעזאזל הכבוד של בית הספר", חשבה. "גם לי יש חיים!"
היא החלה לאכסן את החצוצרה, כמו שאר הנגנים, במשרדו של מר
מאנאג' לשעות הלילה.

כבר הגיע היום הגדול. לילי צפתה בכל השכבה התחתונה של בית הספר
כשהתיישבו על הרצפה למול האולם. הם לא נראו מתעניינים במיוחד,
והעבירו את הזמן בפטפוטים על הא ועל דא. אפילו התלמידים
החדשים, שלפי תיאורית המורים אמורים להיות חוששים ונפחדים,
פתחו כבר גרעין של שנאה כלפי בית הספר וגרעין של חיבה לשיחות
עם הידידים. לילי חשה את קנאתה כלפיהם על כך שאיש לא כפה עליהם
דבר ביום הראשון ללימודים השגרתיים חוץ מבוחן פתע מסכן במקרה
הרע. תקופת המבחנים התחלתיים כבר נסתיימה וללילי נותר המון
להשלים ממנה- על חשבון שיעורי ההקניה של החומר החדש. חרף זאת,
עדיין קיננה בה תחושה של התרגשות על הופעה בפני קהל, שפיעמה
בליבו של אומן המבצע את הופעתו הראשונה בפני מאות נפשות.
ה"נפשות" אומנם לא הביעו כל עניין במופע, אך זה לא הציק ללילי
כשמר מאנאג' עמד לצידה.
"מתרגשת?" שאל בסקרנות.
היא שמה את פניה אדישות: "קצת. במידה."
"אז לא תתעלפי לי או משהו, נכון?"
"למה אתה שואל את זה?"
"כבר פגשתי תלמידים שאמרו שזה מה שיקרה להם עוד מעט".
לילי גלגלה עיניה: "תצטרך לסמוך עליי".

מנהל התיכון עלה לבמה ונשא את דבריו: הוא דן על מדיניות בית
הספר לשנה החדשה, על האיסורים, על הויתורים, על הפעילויות ושאר
דברים שלא עניינו במיוחד את לילי, משום ששמעה אותם כבר מאות
פעמים. היא הלכה להחליף מספר דברים עם הקריינים. מר מאנאג' גם
לא נשאר במקומו, על אף שהיה מורה, והוא בעצמו סייע בכתיבת
המדיניות. בזהירות רבה זע אל מאחורי הקלעים.
התפאורה לא עניינה אותו כלל באותו רגע, למרות שכלפי חוץ נראה
כבודק אותה בדקדקנות.
כל תשומת ליבו הייתה מופנית לאיש, שעמד בגבו אליו ליד תא בקרת
הסאונד. האיש החזיק ספל קפה, ולגם ממנו ברוגע. לאנונימי זה
הייתה גם מראה, והוא ראה דרכה את מי שמביט בו.

"יום יפה, הא?" אמר לפתע ומאנאג' הבין שראה אותו. "במה אפשר
לעזור לך?"
"אני סתם עובר פה בדרך לחדר המזכירות" השיב זה.
"חדר המזכירות בכיוון השני".
"אני יודע. אבל אולי יש שינוים בבנייה."
"מה השעה?"
"שעוני עצר לפני כמחצית הדקה".
"מה התאריך היום?"
"היום הראשון לחופש חנוכה."
"איך קוראים למנהל?"
"כבר שכחתי. סיימתי ללמוד כאן לפני שנתיים."
החלפת הסיסמאות נסתיימה.

האלמוני הסתובב: "נעים מאוד לראותך סוף סוף, מר מאנאג'. אני
האיש שדיברת איתו בטלפון".
"נעים מאוד לראותך גם, מר... אה..."
"מר איקס. כמובן שזה שם בדוי, אך למי אכפת?"
"מר איקס. בסדר."
"אני רואה שהחלק שלך עבד טוב", אמר האיש והסתכל על הנגנים מבעד
למסכים שבתא. "העבדת אותם כהוגן?"
"כמו שביקש הבוס שלך".
"ושכנעת את כולם לאחסן את הכלים אצלך בלילה."
מאנאג' הנהן: "בלי יוצא מן הכלל. מה עם הכסף?"
"הכסף שמגיע לך? או, הבוס אומר ש..."
"לא הכסף שלי, הכסף מהבנק! מה קרה איתו בסוף?"
"אה, זה? אתה כנראה קצר רוח מלחכות לתשובה, הא?"
"אין לך מושג כמה."
"טוב, אז אחרי שרוקנתי את הכספת של המטומטם ההוא, הוצאתי משם
את היהלום..."
"חשבתי שגנבת מזומנים".
"היהלום הזה הוא הרבה יותר מסתם מזומנים. הוא שווה הון, למרות
גודלו ומשקלו הקטן. אפשר להמשיך?"
מאנאג' הנהן.
"אז הכנסתי את היהלום לשם וחמקתי ממש מתחת לאף של השוטרים.
נכנסתי לג'יפ ונסעתי הישר לתיכון שלך. לא היה כאן אף אחד, אז
נהגתי בתכסיס פשוט- חיפשתי מתחת לשטיח, ופתחתי את הדלת בעזרת
המפתחות שהיו שם. אתם כל כך צפויים לפעמים. נכנסתי למשרד שלך,
אבל לא היית שם. אז החבאתי את היהלום בעצמי".
"באיזה כלי נגינה? זכרת לעטוף אותו?"
"הירגע, מר מאנאג'. הירגע. עטפתי את היהלום בממחטה, על מנת שלא
יבלוט וימשוך תשומת לב. ובקשר לכלי הנגינה- אתה מוזמן לנחש".
"בתוך התיבות של התופים?"
"לא".
"הרעשנים?"
"לא."
"הדרבוקה?"
"לא ולא. אתה אפילו לא קרוב."
"ניסיון אחרון- החללים שבקסילופון?"
"אבוד."
"אני נכנע. ספר לי".

"ובכן, בין כלי הנגינה שלך מצאתי חצוצרה זהובה שנראתה חלודה
מרב יושן בשימוש. אין סיכוי שמישהו מנגן אצלך בדבר הזה. זה
פשוט מגעיל. על השולחן שלך מצאתי מפתחות לחדר 'שיקום ציוד שבור
ופגום' והבנתי שהחצוצרה כנראה נלקחה משם. אז עשיתי את המובן
מאליו."
פניו של מר מאנאג' החווירו: "החבאת את היהלום הזה, ששוויו
לפחות 5.5 מיליון דולר, בתוך החצוצרה של לילי?"
"לילי?" שאל האיש בתמיהה. "מי זאת לילי?"
מר מאנאג' סימן לאיש לשתוק, והקשיב. נאומו של המנהל הסתיים.
לילי עלתה לבמה. מאנאג' חש את הדם עולה לראשה. הוא רץ בין
התאורה והתפאורה, וניסה נואשות להגיע לבמה בזמן- אך לא הצליח.
עוד לפני שהספיק למנוע את המעשה, כבר נשמע קול נשיפה חזק-
ואחריו עוד קול חזק עוד יותר. לילי ניסתה לנשוף לתוך החצוצרה,
ולא הצליחה. היא ניסתה לנשוף חזק יותר ויותר, בהנחה שאם משהו
נלכד בקנה- הוא ייפלט מעוצמת הנשיפה. וכך, כשנשפה חזק מאוד,
נשמע "בופ!" ומשהו יצא מקנה החצוצרה, קפץ באוויר ונחת על הבמה.
עיני כל הקהל היו מופנות לעבר הממחטות שהופלו, וחשפו את היהלום
היקר, במלוא הדרו ותפארתו. שריקות תדהמה נשמעו בזמן שהחלה לילי
לנגן, למרות ההלם. נגינתה סוף סוף הושמעה עם תשומת ליבו המלאה
של הקהל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תשתה לחם אם
אתה יכול לאכול
מים.






פוליטיקאי
בבדיחה גרועה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/03 11:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליסה טרליס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה