אם לסבתא היו גלגלים...
בזמן האחרון אני כל הזמן חושבת כיצד היו נראים חיי אם הייתי
בוחרת אחרת בכל מיני נקודות. יכולתי כבר להיות שחקנית מפורסמת
שמתגוררת בדירה שכורה ברובע לונדוני, ועוטה על פניה איפור כבד
וממשי בהצגות השונות בתאטרון השייקספרי. יכולתי להיות חרדית
המתגוררת ביבנאל עם בעלי וששת ילדינו המתוקים. יכולתי להיות
אחרי תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה, ממזכרת משרד פינתי
בירושלים הבנויה. יכולתי עדיין להתגורר באילת שטופת השמש,
לעשות כסף וכיף חיים.
אבל...בחרתי אחרת בגלל פחדים וחוסר שביעות רצוני. בחרתי לשנות,
לעזוב, להיפרד, להישאר ולברוח. האנשים כמו תרכיז ממותק בחרו
לגרום לי לצבוע עצמי בכל מיני צבעים. התמוטטויות עצבים
ודיכאונות קצרצרים דחקו בי לעיתים להרים ידיים ולנטוש, לתת
לעצמי את הגושפנקא להנות מחולשה. ובכל פעם כמו עוף חול ססגוני
קמתי מחדש עם כל הלקחים שלא נטמעו בי דיים ועם כל התקווה
והאמונה שיהיה לי טוב. אני כמו איזה מנהיג פוליטי שסרח והתנקה
בכל פעם מחדש במדינת החיים שלי.
וכל הנתיבים האחרים, שבהם בחרתי לא ללכת , מתגנבים להם מדי פעם
למודע שלי ולתתו. לאחר ההתגנבות אינם נותנים לי מנוח עד שהם
לעיתים הופכים לחלומות שלמענם אני שוב משנה...
אינני יודעת אם עכשיו כרגע אני מאושרת ושבעת רצון. אינני יודעת
אם יכל להיות אחרת. אני מתגעגעת לתקופות שלפני הצמתים הסואנים.
אני מתגעגעת לתקופות שיכלו להיות. לעולם אינני מפסיקה לתהות אם
לסבתא היו גלגלים... |