אני יושבת בחדר בשקט
חושך מסביב...
אני מרגישה כל כך קטנה
באזניות אני שומעת את אותו השיר שוב ושוב
ואותן המילים מתנגנות לי פעם אחר פעם בראש
" העולם הזה נראה לי ענקי, בועת סבון שמתפוצצת בפנים..."
והדמעות לא מפסיקות לרדת...
אני עוצמת את העיניים, ומדמיינת שאני עומדת על בניין גבוה,
גבוה.
בניין ענקי...
אני מסתכלת למעלה - רואה את הכוכבים - מרגישה כל כך גדולה..
ואז אני מסתכלת למטה - רואה את כל האורות, רואה את כל האנשים,

איך הם הולכים וחוזרים
ואני...אני נשארת פה, במקום אחד, בלי לזוז
אני עומדת במקום ורואה את כולם - צוחקים, שמחים
אני מסתכלת על עצמי במראה - אני עצובה, בוכה
ואני כבר לא מכירה את עצמי יותר,
הילדה החייכנית, כבר איננה...
ואז אני פורשת ידיים לצדדים ומרגישה חופשייה - כמו ציפור...
הרוח נושבת לי על השיער - מתנפצת לי על הפנים
אני מרגישה את הקור - יש לי צמרמורת...
אני רועדת ובוכה...
אני בוכה ורועדת...
אבל לא אכפת לי שקר לי...
לא אכפת לי שהדמעות לא מפסיקות לרדת.
אני מסתכלת שוב לשמיים ומנסה להבין את ההגיון של החיים
כמה שאני חושבת על זה יותר- אני מוצאת בזה פחות, ופחות הגיון.
אני מנסה לחשוב למה אלוהים ממרר לי ככה את החיים
למה הוא הרס לי אותם - והוא הרס.
למה הוא בוחן את החזקים?
למה הוא מעניש את הטובים?
אני לא מפסיקה להדחיק ואני גם לא מפסיקה להיפגע...
אף אחד לא יודע באמת מה עובר עליי מבפנים
אף אחד לא מבין את ההרגשה המתסכלת
שאני מסתכלת על הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם,
והוא סובל, ואני עומדת בצד, בשקט,ולא עושה כלום, אני לא יכולה
לעשות כלום
אני כועסת על אלוהים- שהתחיל הכל
אני כועסת עליו - ששינה לי את החיים, למרות שבתוך תוכי אני
יודעת שזו לא אשמתו.
אני כועסת עליה - שהיא לא מפסיקה לבכות
אני כועסת עליהם - כי הם אומרים שהם מבינים, אבל הם לא!
הם עומדים בצד, כמוני, ולא עושים כלום
אני כועסת על עצמי - בלי סיבה מיוחדת
אני כועסת על כל השאר - כי יש להם חיים נורמלים...
ואז, אני חוזרת למיטה, לחדר
בין ארבע קירות אני שוב מרגישה קטנה...
אני עוצמת את העיניים, החיים הם כמו סרט...
ואז... אני נרדמת... ולא קמה...