חושך דליל מעביר מבט
במה שנשאר מאחוריו,
באותם ימים בהם עוד התגאה,
בימים בהם אהב.

ועיניה דומעות, היא יודעת,
את קצב הלב לא ניתן להאיץ.
ובאותה נשימה נבהלת
מסתם עוד חלום בהקיץ.

געגוע ישן לאותה התרגשות,
לשנים בהם היתה תקוה.
סתם עוד התעוררות, סתם עוד פחד לרשימה.
כי מה שהיה, היה.

רק עוד פעם אחת! היא מתפללת.
"אל תיתן לי ללכת לפני שאספיק!"
אך הסוף מתקרב, המועד נקבע.
והיא כבר לא בוכה.
בעיניה נשקפת אותה זיקנה,
על פניה זוהר הנעורים רוקד.
לאחר השינה יפגשו,
אם יחכה
אם יחכה.