הרחובות מרגישים משונה תחת רגליי. מרוחים בגשם, בוץ ולכלוך.
אני רצה אל תוך בית הקולנוע. כבר שנים שלא הייתה סופה כזו. דרך
דלתות הזכוכית אני צופה באנשים החומקים להם אל תוך מקומות
מחסה. חלקם נעצרים תחת גגון, חלקם ממשיכים ונכנסים לאחת
החנויות. הרחוב ממשיך לרעוש, לא מקולותיהם של אנשים.
הרוח היא זו ששורקת את שירתה, מנדנדת נדנדות, חורקת בשיניים.
פניה חשופות, רושפות, מכשפות. כסא מתגלגל לאורך המדרכה. תא
הטלפון רועד מקור. אני עומדת בבית הקולנוע, מאחוריי קבוצות
אנשים מתנשפים גם הם, מההתחמקות. אנו עומדים ומחכים שהשקט
יחזור.
זוג זקנים יושב במבואה. האישה חמורת סבר, שערה האפור אסוף
בקפידה, עיניה מוסתרות תחת משקפיים עבות. היא מכרסמת תפוח כמו
עכברוש שזה עתה גילה לראשונה טעמה של גבינה מובחרת. בעלה מותח
רגליו, נראה שהוא סובל מכאבים, בודאי שכח לקחת את התרופות
בבוקר. שניהם מסתכלים לכיוונים שונים. אני רואה כיצד בארוחה
משפחתית הוא יושב בראש השולחן, מחייך אל נכדיו הצעירים, מספר
להם סיפורים קטנים, קטעי חיים קצרים כמו אלו שסבי היה מספר לי.
האיש יושב ומדבר, האישה מגישה תבשילים מבית סבתה שלה, מתכונים
שעברו מדור לדור. כולם רגילים לתבשילים שלה, כבר שנים שהם
טועמים את אותו המרק, בכל זאת מחמיאים לה, כדי שתהיה מרוצה.
האיש, לבוש בחולצה משובצת ומעליה אפודה אפורה, מספר על הימים
בהם לא היה מזון בבתים, את ככרות הלחם אפו הנשים בעצמם. "על
תבשילים כאלה", הוא אומר ומצביע על השולחן, אחר מעיף מבט
באישתו, "היינו יכולים רק לחלום". כולם מהנהנים בהסכמה,
מחייכים בנימוס ונוגסים בשניצל הוינאי. "תאכל, לפני שיתקרר",
אומרת לו אישתו.  כשכולם הולכים הביתה, הם שוכבים יחד במיטה
ישנה. הוא מוציא את השיניים התותבות ומניח אותם בכוס על שידת
הלילה, היא קוראת קצת, העיניים מתחילות לשרוף לה, היא מסתובבת
ונרדמת. הוא חולם על הימים בהם ישנו מחובקים, זה בתוך זה,
חיממו אחד את השני בלילה. היא חולמת על היום בו לא תצטרך לארח
אף אחד, תוכל לשבת בזקנתה הסופית וליהנות מהשלווה. שניהם
שותקים אחד עם השני. בפה אני מרגישה את הטעם הנפלא של המרק של
סבתא שלי, מרק עוף המורכב מכמה סודות, שעברו מאם לבת. יום אחד
יעברו הסודות אליי. גם אני אגיש לשולחן מטעמים ואקשיב במתיחות
לבעלי שיספר על הימים בהם שירת בשטחים הכבושים ולחם למען שפיות
אזרחי מדינת ישראל הצעירה, בת החמישים פלוס, בסך הכל.
הסערה נמשכת. אני קונה לעצמי כוס קפה במזנון ומתיישבת על אחד
הכיסאות. קצת מוזר להיות כאן לבד. מחפשת אנשים אחרים שעומדים
עם עצמם, מחכים שהרוח תפסיק למחזר עצמה שוב ושוב. בורקת, מעיפה
כל מכשול בדרכה. בתיק שלי מסודרים עשרה מכתבים למשלוח. כל אחד
לאוניברסיטה אחרת. אני מוכנה לקבל כל הצעה, העיקר שלא תהיה
מכאן. רוצה ללמוד צ'כית ולגור שנה בפראג, רוצה לטייל בברלין
בלי רגשי נחיתות, רוצה להיות שוב בלונדון או באמסטרדם או
פאריז. הצעתי את עצמי כסטודנטית לכל אחת מהאוניברסיטאות שהיו
בתווך היכולת הכלכלית שלי. עכשיו אני חופרת עמוק בתוך התיק,
שוב מביטה על הכתובות. האם באמת אני רוצה לנסוע מכאן? אני
רוצה. אני נכנעת לדמיונות היפים שמציגות לי התמונות בספרי
הטיולים. החיים מחוץ לסדר הרגיל. שפות חדשות, מקומות חדשים.
תמיד הייתה בי ניידות. תמיד משועממת אחרי זמן קצר מדי.  תמיד
רוצה להתחדש. להתעדכן, לפרוח ולנבול, לחזור וללכת. בעיקר בלי
להשאיר סימנים. בעיקר עם הידיעה שיום אחד אחזור הביתה.
                                       

הסופה הזו לעולם לא תיגמר. היא תאכל אותנו חיים. תביס את
קירותיו של בית הקולנוע הישן ותשאב אותנו לתוך פיה המהביל.
הרוחות שלה משתוללות, נוקשות על הדלתות, מאיימות על המתחבאים.
עתה נעלמו גם אלה שעמדו קודם תחת הגגות. כבר מצאו להם מקום טוב
יותר להסתתר. אני בולעת את הקפה החם לתוך הבטן שלי. כמו הרוח
אני שואבת. רק בחום. ההתחממות טובה. משכרת. אני מתעטפת שוב
בצעיף הרחב. מביטה על המסתתרים שאיתי. כמו במלחמה אנחנו כולנו
מאוחדים. מסתכלים לאותו כיוון, אל מחוץ לדלת. לעיתים מזיזים
המבט הצידה, לבחון את היושבים לצדנו, את אלה העומדים מסביב
לקירות. מחשבת בראש מה יש לי לעשות היום. לקנות מצלמה. זה
חשוב. הצילומים נערמים בערמות,
עושים לי טוב על הנשמה. להתקשר להורים, להתעניין בשלומם,
להתעדכן בנעשה במשפחה. להתקשר למתקן התנורים, אולי עוד אפשר
לעשות משהו עם תנור הנפט שהתקלקל. להחזיר את קפקא לספריה. לא
יודעת למה לקחתי אותו משם. דפדפתי בתוכו כמה פעמים ותו לא. אני
לא יכולה לקרוא ספרים כשהעולם שלי משתנה. רני יבוא לאסוף את
הבגדים שהכנתי לו בארגז. הכל מתקפל לתוך ארגזים. עוד מעט אקפל
את עצמי מכאן למקום לא ידוע. הסערה נמשכת בחוץ. כל כך הרבה
דברים לעשות והסערה נמשכת.
לידי יושבת נערה צעירה. אולי בת חמש עשרה. היא שותה קוקה קולה
וקוראת ספר לימוד בהיסטוריה. מצחיקה. כשאני הייתי בגילה לא
הייתי נתפסת עם ספר היסטוריה ביד. מקסימום בתא החפצים הנעול
שלי בבית הספר. העיניים שלה נעות על הדף. מדי פעם היא עוצרת את
הקריאה. בוהה אל החלל ואז החוצה. לבדוק את המצב. אחר כך חוזרת
לקריאה. בגיל חמש עשרה הייתי בוהה אל החלל ומבקשת שישאב אותי
פנימה. רואה סירות מפרש גדולות ועליהם מלחים אמריקאים מנופפים
לי לשלום. ראיתי בגדים תחתונים עם ציורי לבבות ושירי אהבה
שגרמו לי לצביטה בלב. ראיתי בנים שרוצים בי, ראיתי בנות שרוצות
אותם יותר. בתיק שלי לבית הספר היה תיק איפור קטן ובו עפרון
שחור לתחום את העיניים, לאטום את המבט, לעשות אותו חושני אך
מרוחק. היו לי ארנק קטן עם כסף, למקרה שארצה להימלט, מברשת
לשיער ומנעול של אופניים. כמה מחברות שלא היה בהן שימוש, עט
אחד למקרה שארצה לקרוע את המחברת ולכתוב על פתק שיר. היו פתקים
עם שירים שטעמם היה חמוץ, מקומטים בתוך חללי התיק הגדול מדי.
בבית היו ספרים, והיו מחברות משומשות, ושיעורי בית שלא נעשו,
ציורים קטנים ופרצופים מחייכים, עם קרניים של שטן. והילדה הזו,
שיושבת לידי, נראית שונה ממני כשהייתי בגילה. משום מה היא
בוגרת יותר, מפוכחת, עצמאית,  מבינה שיש ללמוד ולהתקדם ולהשיג
ציונים טובים כדי שכל אוניברסיטה תרצה בה. יודעת שבקרוב תפגוש
את אהבת נעוריה הבאה, בודאי היו בה כבר רגשות חזקים כלפי
מישהו. בודאי נגמר וכעת יש להתחיל סיפור אהבה חדש. משהו ללמוד
ממנו. לקרוא לו התנסות.
בכל ערב שהיה שבה הביתה היא מורידה מהמיטה את הבובות שהיא
שומרת. כולן כבר מרופטות, מתחילות להראות סימני הזדקנות. רק
היא, העור שלה מבריק, נקי, טהור. השיער שלה לא עבר שינויים
רבים. מגיל שמונה אותה התספורת, מדי פעם גוזזת קצוות. היא
נכנסת למיטה ונרדמת מיד, כדי שיהיה לה כוח להמשיך מחר. עד יום
שישי בצהרים, השבוע שלה רגיל. בערב שישי אחרי הארוחה היא יוצאת
למרכז לאכול גלידה עם החברות שלה. כמה בנים מהכיתה מסתובבים
באזור, גורמים ללחישות וצחקוקים.
כשהייתי בגילה היו חברותיי מבוגרות ממני בשנתיים. היינו יושבות
בכניסה למועדון מחכות לגבר על אופנוע שייקח אותנו לסיבוב. חייל
משוחרר בדרך כלל. גם אני זכיתי לסיבוב. כולם אמרו שזה בגלל שיש
לי עיניים כמו דבש, גם מתוקות וגם מיוחדות. צהובות כמעט. החייל
שלי היה לוקח אותי לחוף דור, עוטף אותי במעיל הדובון שלו, יושב
וחולק איתי את חוויותיו מהצבא. כמה חודשים אחר כך היה לוקח
אותי לחוף לשכב איתי על החול ולהביס את צרות גופי. פעמים
ראשונות שכאבו כמו ניתוח ללא הרדמה, דימום שניגר מפתח גופי,
והוא משתולל מעליי, מביט אל תוך עיניי, עוצר, שואל אם הכל
בסדר, אם כואב לי. אני משקרת ואומרת שלא.
הילדה בת החמש עשרה, הליכתה בתולית, מתוקה. כשהיא חוצה את בית
הקולנוע עד לפח הזבל כדי להשליך את פחית המשקה שלה. אחר כך
חוזרת למקומה ומורחת על שפתיה קרם נגד יובש. הרוח הקרה מייבשת
הכל. עכשיו אני עוזבת את החייל השלישי בחיי. רני כבר לקח את כל
הדברים שלו. רוקן את הדירה שלי ממעילי הדובון שלו, ממפתחות
המכונית בה נסענו לים, לקולנוע, לקניות, לרבנות, להורים שלו
ולהורים שלי. בכל זאת יתקשר אליי כמה ימים לפני הנסיעה. ישאל
אם הכל ארוז ואם השכרתי כבר את הדירה. אני אגיד שהכל בסדר.
תהיה מבוכה. נסיים בברכת הצלחה.
                                       

לרגע נדמה לכולנו שהסערה נחלשה. אולי היא מחכה בקרן הרחוב.
מישהו מעיז להציץ דרך הדלת. אחר כך עוטה על פניו מבט מאוכזב.
הסערה עדיין כאן. עלינו להישאר מלוכדים, להיות חזקים, בקרוב
הכל יהיה מאחורינו.  אני הולכת לשירותים להתרענן. איך שהוא
בתוך הסערה אני מרגישה מלוכלכת. פניי במראה נראים עייפים.
שיערי סתור, הימלטות מהרוח. אני מוציאה מסרק מהתיק ומסתרקת.
אחר כך מורחת שפתון על השפתיים. גם בברלין, בפאריז, בלונדון,
בפראג, יש ימים כאלה של סופות. שם כולם רגילים. משהו ברור
מאליו. הרוח, יש לה שם פרטי וכתובת ואנשים מברכים אותה ברחוב,
לא נמלטים מפניה. כאן הפנים שלי קרות מדי. החיוורות שלי
מסנוורת כמו פנס רחוב, אלומת אור עגולה מתהלכת לה בין אנשים,
מדברת, מספרת, עובדת. עושה הכל כרגיל. בתוך החיוורות נמשים,
קצוות שיער אדמוני. עיני דבש בולטות. פעם ביקשתי לשנות את
עצמי. לכסות הנמשים באיפור, להוסיף סומק אדמדם שימתן את
החיוורון, לצבוע השיער בחום כהה, רק שלא ידעו שאני אדומה
מלידה. עד היום לא הצלחתי לכסות את כל הרמזים. נמשים התגלו גם
מתחת לאיפור, הסומק האדמדם התאדה במהלך יום ארוך, השיער ארך
ורמזים לאדמוניות חזרו ושבו. התייאשתי. החלטתי לוותר.
לידי שלוש נשים, דומות אחת לשניה שתי טיפות מים. כולן לבושות
אותו הדבר. חליפות עסקים בצבעי פסטל, האחת בירוק מנטה, השניה
בורוד מסטיק, השלישית בצהוב בננה. הן מאופרות אותו הדבר,
התסרוקת זהה. אני בוחנת אותן היטב. בוחנת את עצמי בלבושי
המרושל. החצאית הישנה ששמורה לימי חורף, נעלי הנמוכות, הסוודר
הירוק שאימי סרגה לי ליום הולדתי האחרון, צעיף בגוון תואם. לא
יודעת מה רני מצא ברישול שלי. תמיד היה אומר שיש בזה חן מסוים,
העובדה שאני לא מחשבת בדיוק מה אלבש ואיך אראה. אהב אותי כך.
גם אני אהבתי את הרישול שלו. את חולצות הטי הישנות, את
הג'ינסים המשופשפים. התנחמתי בעובדה שבחתונתנו ילבש חליפה
מחויטת, ערב אחד יראה כנסיך ואני כנסיכה, מוקפדים. רחוקים
מרישול כמו רכבת אקספרס מתחנת האיסוף. החתונה שלנו לא הגיעה.
הרישול שלנו לא היה גורם בחישובי הפרידה.
הנשים סביבי, שלושתן עוטות טבעות נישואין מפוארות. הן משוחחות
ביניהן על הילדים. החליפה הורודה מספרת על מרד הנעורים של בנה.
הצהובה מוסיפה מחוויותיה עם בתה בת השלוש עשרה, שמתחילה עכשיו
את מרידותיה, הירוקה מתנצלת כי ילדיה עדיין צעירים. היא בטוחה
שגם הם יעברו את השלב הזה. שתי הראשונות צוחקות. גם אני חושבת
על ילדיי. אלה שעדיין מתקיימים בתוכי כתאים. האם אחנך אותם כפי
שחינכו אותי הוריי, להיות עצמאיים ולא משנה מה התוצאות. תמיד
לחשוב קדימה, תמיד לתכנן. האם גם הם ימרדו בי, כפי שמרדתי
בהוריי, שלא נתנו לי להיות עצמאית למרות התורות שהרביצו בי.
האם ינסו להתנקם בי בכך שיעברו לארץ זרה. האם אני עדיין מתנקמת
בהוריי למרות שעברו שנים.
הצהובה מהנהנת בחיוב. לא אליי. לורודה. היא כבר החליפה את
המסכות לקראת המלחמה. בעלה קנה ניילונים לאטום את חדר הכביסה.
הירוקה צוחקת. לא תהיה מלחמה. היא בטוחה בכך. כך הבלגאן הזה
קורה לחינם.  הילדים דואגים, מגחכת הורודה, רוצים שתקנה בקבוקי
מים ומזון לשעת צרה. בעלה אומר שזה בזבוז של כסף. למרות זאת,
היא קנתה כמה בקבוקים וקופסאות שימורים. רק להיות בטוחה.
עד שתפרוץ המלחמה אני לא אהיה כאן. רק תשובה חיובית אחת ואני
נוסעת. המלחמה תחכה שאמלט.
רק אז יצאו כוחות המעצמה לעיראק, יכרסמו בה חלקים, כפרים
ואזרחים. אני אהיה באירופה, אצעד בהפגנות עם ההמון, דובר השפה
הזרה, אראה לאנשים שגם אני חלק מהקהל. לא אצטרך לאטום חדרים,
להניח סמרטוטים רטובים תחת דלתות חסומות, לשבת ולהמתין עד
שיועיל קריין הרדיו להרגיע. לא אשב בקרב משפחתי ואעלה זיכרונות
ממלחמה דומה שהייתה או לא הייתה. זה כבר לא ברור לי.
שלוש הנשים עוזבות את החדר, גם אני אחריהן. אולי תמה הסערה.
                                         

 

החדר התרוקן כשיצאתי מהשירותים. הנערה נעלמה, הזוג המבוגר נראה
מתרחק ופונה לרחוב מצטלב. ריחות אנשים רבים דחוסים באותו
המקום, עדיין מורגשים. אני מביטה דרך החלון, העצים זזים
באיטיות. בחוץ הרוח החזקה שככה. כעת עברה לעיר אחרת, להפריח בה
ציפורים מקנן, להזיז ילדים קטנים עם ילקוטים ממקום למקום, בלי
דמי נסיעה. גם אני מחליטה לצאת החוצה. לעזוב את בית הקולנוע.
המון דברים לעשות היום. אני תופסת את האוטובוס עד הבית. הפסקה
קלה להתאוששות ושוב אצא. מהתחנה לדירה הריקה, שלוש דקות. עולה
במדרגות, שומעת את רני מזמזם שיר של שלמה ארצי. אני עומדת
בכניסה ומחכה שיתיישר וחריץ ישבנו יכוסה מחדש במכנסי הג'ינס.
"איפה את מסתובבת בסופה כזו?" הוא מחייך אליי. "סידורים", אני
עונה. זה לא עניינו. כבר כמה שבועות טובים שזהו לא עניינו.
"באתי לקחת כמה דברים", הוא אומר, "תיארתי לעצמי", אני נכנסת
למטבח ומפעילה את הקומקום.
רק כוס קפה אחת ואצא שוב החוצה.מצלמה, קפקא, ספריה, קניות,
תשלומים, טלפונים. טפסים בתוך מעטפות. אסור לשכוח.
"אז מתי תקבלי תשובות?" רני נכנס למטבח ומתיישב על הכסא, "תוך
שבועיים", אני עונה. שילך. "תוך שבועיים? זה קרוב", הוא ממשיך
את השיחה שאני מנסה לקטוע. "נדבר", הוא אומר אחרי חמש דקות של
דממה. אני שותה את הקפה שלי. יורדת שוב לרחוב. בחוץ גשם קטן
מתחיל לטפטף.
תחת המטריה אני שרה לי שיר בו נזכרתי. משהו ישן מתקופת נערותי.
אני מחייכת כשאני רואה בעלי חנויות אוטמים את זגוגיות הראווה,
רק שלא ייפול הטיל על חנות הירקות או הצעצועים.
אנשים ממלאים את הרחוב מחדש. ריחות חדשים שבאים מרחוק. נכנסת
לחנות הצילום, מגששת בים הדגמים החדשים, מחשבת תשלומים,
סיכויים להצלחה, אחריות לשנה או שנתיים. "הדגם שבחרת משובח",
אומר המוכר. בטוח שהוא אומר את זה לכל אחת. אני יודעת. מגששת
בפעם האחרונה ומחליטה סופית. זו המצלמה שתלווה אותי בנסיעתי.
בספריה ספרי טיולים חדשים, שנת הוצאה 2003, מחזירה את קפקא
לספרנית, שתהנה ממנו היא, משלמת קנסות איחורים. אני קונה בולים
בדואר ומדביקה בקפידה על כל המעטפות, אחר כך מוסרת אותן
לפקידה. בודקת שהיא מניחה אותן בקופסת הפלסטיק מאחוריה, "דואר
יוצא- חו"ל". עוד שבועיים. אני אומרת לעצמי. עוד שבועיים סערה
חדשה.