כבר כמה שנים טובות אני ככה, במין מצב מתמשך של אמצע הדרך לשום
מקום. להתחיל להגדיר איך אני מרגישה? זה יקח שבועות, שנים...
 משהו שבילטי ניתן להשגה הוא השאיפה, והניתן להשגה המתיימר
להיות חביב הוא האשליה. אני יצור מסובך המתיימר להיות בן אדם
שמתיימר להיות אלוהים בלי רצון רב אבל עם שאיפה מוגברת ולאיזה
פואנטה הגענו? ביזבוז זמן!!
    הזמן יקר, כשאין לך כזה אתה חושב על כל הדברים המיוחדים
שיכלתה לעשות עם היה לך רק קצת יותר וכשיש לך אתה לא מצליח
להיזכר מה זה היה שרציתה ואתה מנסה למצא לעצמך משימות מטופשות
שימלאו את החלל הריק! ומה עם אין שום שימוש לאותו זמן, העם
חשבתה על זה פעם? ההעלתה בדעתך שכל זה לא באמת קיים ואתה לא
באמת צריך את זה?
 אני רוצה להיאלם, לעצום את עיני ולהפסיק להיתקיים,בלי כעבים,
בלי פרדוקסים לא פוסקים, שלווה למען השלווה, בלי בני אדם, בלי
מסגרות שיציקו לי ויגידו לי מה אני צריכה לעשות כדי לעשות משהו
מחיי ולמה אני צריכה את החיים האילה בכלל???
 אז זאת השעלה:  למה?
למה צריך את כל זה בכלל? למה אני צריכה להיתאמץ כל כך בלהקשיב
לכל הבולשיט של החיות האנושיות האלה?  בזבוז זמן!!!  והזמן הוא
כלום....
זה לא באמת קיים ועם זה כן זה אחד הדברים הכי עצובים שיכולים
לקרות לבן אדם.
 בשר ודם הם אומרים, אין לזה שום משמאות הם משמיצים את עצמם
באוזני רבים ונופלים כמו טיפות גשם, מתרסקים על האדמה המרוטשת
והמירב שהם יכולים להפיק מכך זה להפוך את אותה אדמה לבוץ חסר
משמעות. אחד למליון מאותן טיפות מתנפצות יגרום לזרע של פרח קטן
לגדול ולפרוח, אחד לאשר אלף מאותם זרעים באמת ישרדו, מה
הרווחנו?
 כל יום אותה הרגשה של בזבוז, מה זה השטויות האלה? אנו חיים
למען אותם רגעים קטנים של הנעה, למען אותם רגעים אנו סובלים
חודשים,שנים. בזבוז...
 העם יש דרך לא לבזבז את זמנינו? עם לארגן את כל היום, שבוע,
חודש, שנה, חיים למערכת מסודרת של דברים מסודרים שאנכנו צריכים
לעשות בזמנים מסודרים העם כשנמות נרגיש שניצלנו את הזמן?
ולאיזו מטרה אנכנו צריכים לנצל את הזמן מלהתחילה?       בזבוז
תאי מוח!!!
 צה"ל עוד בזבוז, עם הזמן כל כך יקר לנו אז למה אנחנו נלחמים
למען ערכים נדושים מבזבזים את אותו הזמן למען רצח האני  שלנו,
ומה זה האני הזה שאנו כה רוצים להגן ולשמור אליו, בזבוז!!!