קטע מתוך סיפור שכתבתי בשם "אל תסתכל למטה".
הוא:
זה די עצוב האמת היא...
כל חיי לא הבנתי מדוע כל בן אדם שאני איתו בקשר של יותר
מיומיים, בסופו של דבר רב איתי...
זה גורם לי ממש להעריך את החברים שלי... איך לעזאזל הם סובלים
אותי?
האמת היא שאין לי מושג מה בדיוק אני עושה, או עושים לי, שגורם
לי לריב עם מישהו.
אני תמיד מרגיש שזה הצד השני ולא אני...
מה אז ככה כל חיי נידונתי לריבים אין סופיים עם כל בן אדם שאני
אכיר?
זה לא תמיד היה ככה... למעשה.. לפני כיתה י"א הכל הלך יחסית
חלק.
היא:
מה קרה בכיתה י"א?
הוא:
תקשיבי... מצטער שאני חוזר על זה בפעם המאה בערך, אבל בבקשה
תשמרי
את זה לעצמך, אני פותח את הלב שלי פה...
היא:
אתה יודע שאני בחיים לא אספר את הסודות שלך לאף אחד...
הוא:
...תמיד הייתי זה שאנדים מתוודים בפניו... כמו הפסיכולוג של
התיכון... אני אוהב להקשיב
לאנשים... בני אדם מעניינים אותי... בין אם זה בנות ביישניות
ובין אם זה סנובים מגעילים...
אישיות זה משהו שמרתק אותי...
את לא תאמיני מה שסיפרו לי ! יכלתי לשבת ליד מישהי בשעור
ספרות, ותוך חצי שעה היא הייתה מספרת לי ת'סודות
הכי אפלים שלה...
היא:
כמוני....
הוא:
נכון, אבל את, לא כמו השאר, מעוניינת גם לשמוע מה קורה איתי...
לא רק לספר לי את הצרות שלך ולהמשיך הלאה.
זה מצטבר איפה שהוא, את יודעת? כל פעם שמישהו היה נשפך
בפניי... הצער שלו עבר אלי..
אני לא יכול להסביר את זה... אבל אולי זה למה אני טיפוס כזה
דכאוני...
אני עגלת הסבל של כל התיכון...
היא שמה ידה על ידו, מלטפת אותו. מתבוננת בו ברחמים.
היא:
אתה לא טיפוס דכאוני...
הוא:
אני כן, אבל זה בסדר.. השלמתי עם זה... זה לא מטריד אותי
יותר... זה חלק ממני.
בכל מקרה... עד סוף י"א הדכאון כבר חדר לי עמוק ללב... הוא לא
יצא ממני...
נוצר לי גוש של עצבים וחוסר סבלנות בלב שלא הרפה....... שכחתי
את משמעות המילה "כיף". כיף הפך אצלי לסבל.
חברים שלי הציעו ללכת למועדון ... לפאב.. לסרט... הייתי הולך,
אבל בלי חשק, תמיד עצבני, תמיד מצפה כבר
לחזור הביתה. בסופו של דבר... חברים שלי התייאשו ממני.
התחלתי לשנוא את עצמי... לשנוא את כל מי ששמח....
היא:
אתה חייב ללכת לטיפול ! אסור לך לחיות בהרגשה כזאת ! להיות
עצוב זה רע ! יש אנשים עם חיים כאלה נוראיים...
החיים שלך הם חיים טובים, אתה פשוט בתקופה לא טובה.. זה הכל.
הוא:
טיפול?! הלכתי לטיפול ! לא סבלתי את זה... איך אני יכול לדבר
עם מישהו ש"עושה לי טובה"... לשלם לו כסף כדי שיקשיב לי..
היא:
זה בכלל לא ככה... הם נותנים לך עצות ! הם עוזרים לך.
הוא קם והולך לכיוון הדלת.
הוא:
את מתוקה. אכפת לך ממני. אבל את פשוט לא מבינה... זה הכל.
אני דפוק ! אני חי בבואה שלי ולא יכול לצאת ממנה, הבנת? שום
פסיכולוג לא יכול לשנות את זה...
היא:
אבל
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.