בין אדמת קודש לחול, ושכול,
נטמון ראשנו,
אז נצא במחול,
אל ארץ נכספת, ועל אותה אדמה,
נשלח בנינו לעוד מלחמה.

נצעק לשלום עם חרב ביד,
בדמנו, בדמי ימינו ועודנו,
יהודי הוא לא מי שפחד,
להרוג או למות,
בעד ארצנו.

על אדמת קודש, ביום חול,
הם יטמינו פצצה,
ויצאו במחול,
אל ארץ נכספת, חלקת אדמה
ובשם אללה ייצאו לעוד מלחמה,
בלי מנדט או אטום, אך עם חרב ביד
כי בעד ארצנו, ערבי לא יפחד.

הבנים ישובו, או שלא לעולם
וביום השבת, הם יניחו נשקם,
נעלה לרגל, בלי רגל, לכותל,
נתכתב עם הקיר,
עם סגולת האדם.

בשבת שאחרי באדמת קודש ושכול,
נקבור את בנינו, נכסה בחול,
נדבר על שלום, נספור מי בעד
ואת איש השלום נרצח, כי פחד,
להרוג או למות,
בעד ארצו.