עיניו צנחו למרגלות רגליו.
הוא הביט מטה.
מתחתיו נפרש גרם מדרגות. אחיזת מבטו ריחפה על פני כל מדרגה
ומדרגה, והוא הבין כי אין רואה הוא את הסוף.
גרם המדרגות התפתל בעיקולים אינסופיים אשר נעלמו מעבר לאופק,
מוסוות על ידי ענן ערפל אשר עשה את דרכו באיטיות מעלה.
דמעה נצצה בעינו אך הוא מחה אותה בכף ידו. אחר זאת הוא לקח
נשימה עמוקה ופסע צעד אחד קדימה.
הוא חש את כל משקל גופו נערם על רגלו השמאלית, אך זה התאזן
כאשר גם רגלו הימנית נגעה במדרגה השנייה. אחר זאת, הוא אזר
אומץ פעם נוספת וירד עוד מדרגה. זיעה קרה הבריקה על מצחו והוא
העביר עליו את ידו, נותן לעורו לספוג את הרטיבות השמנונית שמעל
לגבותיו.
ואז, ירד שלב נוסף, ומשום מה עמוק בלבו הדהדה הידיעה כי כל
מדרגה שהוא יורד, לא יוכל הוא לעלות, ועם זאת לא יכול היה
לעצור את עצמו. מדרגה נוספת הייתה מאחוריו. וגם זאת שאחריה.
וגם זאת שאחריה. והוא המשיך לרדת, מנסה להפיג את השיממון
שהצטבר בליבו בזמזום חרישי של מילות שיר שאף לא ידע כי הכיר.
כבש אחר כבש נעלמו מאחוריו והמדרגות החלו מסתחררות במוחו.
נעלמות ומופיעות, מזנקות מתוך הכלום שכפת אותו ומתעמעמות לתוכו
בחזרה. ואז, שיני טרף צמחו מתוך הבטון הקשיח, והן שקשקו בתאווה
וביקשו ללכודו. והוא החל דוהר מטה, מנסה לברוח מהמוות שנתהווה
במוחו.
ואז, כאשר ההזייה החלה מתפוגגת, הוא מצא עצמו במקום לא מוכר.
הוא הביט מעלה- אך ההתחלה, השלב ממנו החל, היה כבר רחוק מעבר
לקו השמיים. וכך, הוא מצא עצמו אבוד, לא יודע היכן פתח במסע
הזה והיכן אמור לסיימו.
בלית ברירה המשיך.
חלף זמן- אף לא היה לו מושג כמה.
והוא הבחין בגוף נשי קעור סבוך במרחקים.
הוא מיהר אליה, העמיק עוד ועוד מטה, חלף על פני מאה מדרגות או
אף יותר, עד שלבסוף הפרידה ביניהם מדרגה אחת ותו לא.
הוא הביט עליה- בחן כל נקבובית בגופה, נדד בעיניו על כל איבר
בבשרה ואף חש שצולל לתוך נשמתה, כמו בהדמיה של מחשב- יצור עלום
המפלס דרכו בתוך מערה אינסופית.
ואז חש שהוא מכיר אותה.
היא לא הייתה יפה מדי, גם לא חכמה כל כך, אך כיוון שהשעמום
שהתגדש לאורך כל מסעו עד עתה היה כאבן מעיקה שהונחה בבטנו, הוא
החליט לצרפה אליו, להיות לו למלווה, מישהו שילך לצידו לכל אורך
הדרך.
בבריאות ובחולי.
בעושר ובעוני.
עד שהמוות יפריד בינהם.
וכך הם המשיכו לפסוע את דרכם אל הקץ. ידיהם סגורות זו בזו,
מחליפים הרבה מבטים אך מילים מעטות בלבד, רק מידי פעם, בעיקר
על מצבן הירוד של המדרגות.
כעבור זמן מה, כאשר מאסו הם אחד בשני- אך אף אחד לא רצה להישאר
מאחור, הם החליטו כי הם צריכים להחיות את קשרם מחדש. לכן הם
נעצרו על אחת המדרגות, הביטו אחד בעיני השניה והתשוקה שלא
הייתה מעולם ביחסיהם החלה מתהווה ככדור אש בחלל שבינהם, והם
יכלו לחוש בחומה הנוטף על גופם, ואז היא התפרצה לצדדים וכפתה
את שניהם זה לזו, והוא החל נושק בגופה, מחכך עצמו בה, ידיו
מרחפות על פני בשרה ומשחררות אנחות עונג מפיה, ואף הוא נאנח
והדמעות עלו בעיניו וזלגו על עורה, יוצרות בועות קטנות וצוננות
אשר התרחבו לצדדים, מתפשטות בדיוק כמו שהוא התפשט בתוכה, ולאחר
שהדמעות התאדו, הוא כבר היה בחוץ, מחייך אליה. ובלי אומר מילה
נוספת המשיך לרדת במדרגות והיא נחפזה אחריו. ואז, כאשר חלפו
מאתיים ושבעים מדרגות נוספות, היא לפתע נפלה על הארץ, ידיה
התהדקו אל בטנה וזעקת כאב נורתה מגרונה, מהדהדת באוויר ומרעידה
את המעקה החלוד הניצב ליד הגרם.
הוא נחפז לעברה, רכן אליה וחיכה.
היא החלה מתנשפת, עגלי זיעה הופיעו על מצחה וצרחות חוזרות
ונשנות פילחו את הלילה שהתקדר סביבם. אך לבסוף, מתחתיה, זחל
הילוד.
קטן, חמוד, שלהם.
והם חבקו אותו אליהם, ומעתה המשיכו לרדת איתו.
מראים ומסבירים לו פעם אחר פעם אודות נפלאות העולם לתוכו הוא
צנח, ואף מלמדים אותו את כל אשר ידעו.
לא עבר זמן רב ואל הילד הצטרפה ילדה.
והמשפחה המאושרת המשיכה לרדת בצוותא במדרגות.
ואז, יום אחד, חולי נורא אחז באישה.
שיעול עלה בגרונה והשתלט על כל ישותה, יומם וליל היא נחנקה תחת
האנקות הפורצות מפיה ופתאום היא מעדה והחלה מתגלגלת מהמדרגות.
ראשה נחבט ברצפה פעם אחר פעם.
יבבה חלושה גיששה דרכה בלועו, אך הוא לא נתן לה לפרוץ. מראה
אישתו הנחבטת כנגד הרצפה רדף אותו, אך הוא דחק את אשר הרגיש
עמוק לתוך תת הכרתו. אם לא למענו, כך החליט, אז למען ילדיו.
ילדיו- הוא אהב אותם, אהב אותם בכל ליבו ומאודו, אך עם זאת לא
נהנה מהם כלל.
לא נהנה, שכן הם היו עבורו רק מטרד. יומם וליל הציבו בפניו
דרישות והוא מילאן בשלמותן, ללא כל תמורה.
אבל למרות זאת, כמובן שהוא אהב אותם!
הרי זה הדבר היחיד שילדים יקבלו ללא תנאי, את אהבת הוריהם.
ואולי, אולי אותה תחושה שפעמה בביטנו כאשר הביט בילדיו- אולי
אותה תחושה כלל לא הייתה אהבה, אלא שנאה בל תתואר, אשר נגנזה
בערמומיות במעמקי נפשו במסווה של אהבה חסרת פשרות?
והילדים החלו גדלים, ונדמה היה שעם כל מדרגה שהם מותירים
מאחוריהם, הם נעשים יותר ויותר בוגרים וגבוהים וחכמים.
חכמים יותר ממנו.
והתחושה צרבה בבטנו, עד כמה שלא רצה להודות בזאת.
ואז, כאשר נעצר על אחת המדרגות, רק בשביל לרדת ממנה, הוא חש,
שלמרות שהוא לא התיק את רגליו מהאבן הקשיחה של המדרגה, הוא
עדיין המשיך לרדת.
ואז, כשהביט במעקה הצמוד למדרגות, הוא ראה אותו עולה מעלה ומיד
הבין את מקור התחושה.
המדרגות הפכו להיות מדרגות נעות, ובמהירות עצומה הן שעטו מטה,
מבלי שיוכל לעשות דבר בנידון, מבלי שיוכל אף להזיז רגליו
ממקומן. וילדיו, בראותם את המדרגות צונחות אל האבדון, זינקו
מהמדרגה אותה חלקו עם אביהם ונותרו מאחור, מביטים באביהם מעמיק
תהומה.
והמדרגות ירדו עוד ועוד, עד אשר... עד אשר נעצרו. והוא חש
בשליטה חוזרת לשרירי ירכיו והוא הוריד את רגליו מהמדרגות ופסע
על הקרקע המוצקה שהייתה אחריהן. תחילה, התחושה לדרוך על רצפה
רגילה, אחרי זמן כה רב, הייתה מוזרה. ראשו הסתחרר עליו וכאב
עמום פעפע בכפות רגליו. אך לאחר כן הוא התרגל לתחושה וכאב חדש
תפס את מקומו של אותו כאב רדום שחלף כלא היה. היה זה כאב
שתחילה כלל לא היה מודע לו, אך אחר כן הדאבה הפכה להיות הדבר
היחיד בו הפכה מחשבתו, הכאב התפרץ מפרקי ידיו בכל גופו, ממיט
אותו על הרצפה, גורם לו להתפרכס, לרטוט באופן לא רצוני. והוא
חש כמו גוף חדש, זר, מנוכר, צמח בגוו עת זה התפלח תחת ההתענות
הממושכת שהכתה בו, כמו קורעת אותו לשניים וזוחלת משם באיטיות
כנחיל חרקים...
והמוות עצמו ריחף ממעל, לועג לו.
מתגרה בו. שולח את ידו כמו לגעת בו, לקחת אותו אליו, לגאול
אותו מייסוריו, אך לבסוף מושך ידו בחזרה.
והאיש שלח מבט אחרון, דואב, דומע, אל עבר המדרגות וראה אותן
ריקות וריח העיזבון עולה מהן.
הכיצד?
שאל עצמו.
הכיצד? הרי כל חיי העברתי בירידה במדרגות הללו, איך זה שלא
נותר ממני כל זכר?
וראשו העייף נשמט, למרות כל נסיונותיו להשאירו מורם בנטייה
ועיניו החלו להיעצם אט אט
ופניה של אשתו השתרבטו בעיני רוחו, רגעים ספורים לפני שנשמת
חיים זנחה את גופו החלול. וגם ילדיו נצפו אליו מדמיונו. אך אז
הבין כי לא דמיון היה הוא, כי אם מציאות. גם יקיריו היו כעת
בגהנום שנכפה עליו עצמו. וזעקת שבר, תסכול, בדידות החלה עולה
בגרונו.
ותחילתה החלה בוקעת מפיו, שפתותיו נעות, לשם צעקתה, והאוויר
כולו כמו נדרך לשם קליטתה אל תוך קרבו, והשתלחותה בכל... אך לא
נשמע, הדממה שריחפה באוויר כאדים נותרה בעינה. ורק דבר אחד
הפריעה לה להמית כל סימני קיום.
רוח חייו העולה השמיימה.