שבועיים רצופים דיממתי בלי הפסק.
מתוכי יצא בלי כל מעצור זרם דם בוהק.
שצועק.
שזועק את זעקתי- מבלי שאיש יישמע.
והאמת- עוד נסתרת לה מהעין.

שבוייה בתוך סיוט התהפכתי במיטתי.
מושיטה לו יד, אך הוא נפל שוטט דם.
מציעה לו לברוח.
אך כבר לא נותר עוז בליבו.
להילחם.

פצעתי את ידיי- נתתי לחמימות לטפטף.
וקולו עוד הידהד בחלומי-
מזכיר לי שהוא אוהב.
לא רציתי לזכור את מילותיו הטובות
ראיתי רק צל של פנים קרות

והוא היה שם.
היה וכבר איננו עוד.
ואני אהבתי אותו.
אבל יותר מכל הוא אהב לנדוד.
והוא נטש אותי- ביקש שאמתין.
אך גם אני - בדרכו- נטשתי אותו.

אילו היה לו איזה שמץ של זיכרון קטן
הייתי אולי חובשת את הפצעים
שעוד לא חלפו עם הזמן
והדם- אולי יקריש ויתאחה
אך את הלב לא אוכל לתקן

הדם שזרם בשבילך עוד חמים
הדם הזה שזרם בגללך ובגלל ליבי התמים.
הוא שייך לעבר
כי עוד לא מאוחר...
ואני נמשכת.
הולכת בעקבות הקולות.

מוקדש למי שהכי הרבה מבינה.... זו שמריחה את הפרחים...