ובימים היא עדיין מחפשת אחריו. תרה בעיניים יודעות- לא יודעות
אחרי כל חייל. למרות שעברו שנים מאז, והיום הוא ודאי פשט כבר
את הירכית והנעליים האדומות. אבל עדיין. התת מודע שלה עושה זאת
בלי רשות, או שכבר לא איכפת לה כל כך...

והימים חולפים ושנה עוברת והיא עוד מחפשת אחריו. הכל בא כמו
מאגדה. במיוחד כשמסתכלים בפרספקטיבה, הכל נראה מושלם, אולי
אפילו יותר ממה שהיה באמת (בעצם, בטוח שיותר...). הנעליים,
הכומתה, ואולי החשוב מכל, מה שהיה על הראש, למרות שלא הספיקה
באמת לתהות על קנקנו של זה... בטוחה שאם רק היה לה עוד שבוע או
שבועיים כבר הייתה מגלה הכל, ואולי אפילו שלא היה כזה מושלם.
אבל לא היה לה את השבוע הזה, ועכשיו היא תקועה עם אותה שלמות.
ועדיין תרה אחריו בעיניים יודעות- לא יודעות.

ובלילות היא לעיתים עוד חושבת עליו. כששקט קצת יותר, כשרועש
ועמוס הרבה פחות. אבל עדיין. מחפשת לו מחליף, או אפילו תסתפק
במישהו שישכיח אותו כבר מליבה, כי אין לו מקום שם כל כך הרבה
זמן. בכל זאת, שנים עברו מאז...

ובחלומות בהקיץ היא פוגשת אותו. ככה במקרה או בטעות או בכוונה
תחילה או בהכוונה אלוהית או סתם... באוטובוס...
והיא מזהה אותו (כמובן) והוא לא ממש (כמובן) והיא לא יודעת מה
לעשות, אם לומר או להחריש, ובסוף מחליטה להחריש. ויורדת בתחנה
שלו, מתוך דחף רגעי, ועוקבת אחריו כמו גנב, ומחפשת תירוץ עלוב
לעצם היותה שם... ולא ממש מוצאת... ומחליטה שהיא פאתטית...
ומסכימה עם עצמה כל כך... ועוצרת בתחנת אוטובוס, ומחליטה
שמספיק עם השטויות והיא חוזרת. ושואלת את עצמה אם זה עבר לה
באמת, ולא יודעת מה לענות.
פתאום הוא מסתובב ושולח בה מבט, וחושב לשנייה ולא מבין בדיוק
מה... והיא לא מסתכלת, מרגישה את מבטיו כמו חודרים לגופה,
לפניה, לליבה (שעומד להתפרץ החוצה ולקפוץ ולהשתולל ולדמוע
ולצעוק ולצחוק ולבכות ולהרגיש הכי פאתטי בעולם...) ועדיין לא
מנידה עפעף. והוא מסתובב וממשיך ללכת.
היא מסובבת את ראשה אחרי הצנחן שלה, ללא הירכית והכומתה
והנעליים, וללא המקוצר. האוטובוס מגיע, והיא עולה, מנקבת
כרטיסיה ויושבת קרוב לחלון.
ושואלת את עצמה אם זה עבר לה באמת,
ולא יודעת מה לענות.

2003