הגעת מאחורי והנחת את ידייך על כתפיי, קשרת את עיני בסרט ולחשת
לי לא לחשוש... הובלת אותי בחיבוק אל עבר המקום לא ידוע,
עלינו, ירדנו, נסענו, ולאורך כל הדרך לא חדלת מלאחוז בי,
הרגשתי כ"כ בטוחה בידייך, כ"כ מוגנת. ולבסוף! הגענו,הנה זה...
רשרוש מפתחות בעודי שומעת את קולך מתנגן וחריקת דלת נפתחת. אתה
מסיר בעדינות השמורה רק לך את המטפחת של עיניי וניגש לפתוח את
האור. ובעודי נדהמת מהפתעתך אני רואה על פנייך מבט של תהייה,
זה לא מה שביקשת, זה לא מה שציפית... אכזבה מצידך, ואני לא
הבנתי את כעסך, על מה המהומה? הרי כל מה שאני צריכה פה נמצא.
החדר, קטן וסימפתי- מיטה ממוצעת בגודלה מכלה את מירב השטח
וחלון אדיר מימדים תופס את עיני, החלון, פתוח לרווחה, האולם זה
רק חור ענק בתיקרה? אני ניגשת אליו, רוח סתווית קרירה חולפת על
כל גופי ורעד עובר בי, הוא מתקרב אלי ומחבק אותי, אני מסתכלת
אל עיניו ואומרת- יש פה אותך, יותר מזה אני לא רוצה שנינו
מחייכים ופונים אל המיטה, שנשק לי כעבור מס' רגעים העננים
ולבנה גדולה, מושלמת, עלתה בשמי הלילה, היא מוצפת בכוכבים,
ואני מוקפץ בך! ולפתע דיברת לאוזניי, אמרת לי! ומילותייך כמו
משנות סדרי עולם עבורי... אמרת שאתה אוהב אותי, ואמרתי שגם אני
אותך, באותה שניה ממש התחוור לי, שמעולם, אף פעם אחת בעבר, בכל
חיי! לא הייתי כ"כ מאושרת, אני נמצאת פה, עם האדם שאני אוהבת
יותר מכל והוא אוהב אותי... ושום דאגה לא הייתה בי, שום פחד לא
חלחל לתוכי, הייתי רגועה כ"כ, שלווה כ"כ שיכולתי לשמוע את
האוויר, כל נשימה מתוקה שלך בכל שניה. כמעט נרדמת בזרועותייך
ורעש מחירד חותך את הדממה, צלצול עיקש כמו מתוככי האדמה, אני
נבהלת, בוכה. תופסת בך בחוזקה, שתציל אותי אני רוצה. רואה
מעומעם, מתרחקת, מתנתקת מן המציאות, מנסה להינצל... ו-פוקחת את
העיניים, ומגלה שזהו חלום. אני פה לבד בחדר שלי, בחדר הקר
והאפור שלי, כ"כ לבד, מנסה להתרגל למציאות בלעדיך, קמה ומנשקת
את תמונתך, זה כל מה שנותר, בעצב יוצאת לרחוב וכל דבר מזכיר לי
אותך, חורף ואני רועדת, מחכה כמו בעבר לחיבוקך, שלו הייתי
רגילה. חיבוקך החם, האוהב, והמלטף שישמור עלי, מחכה והוא לא
בא, ועולה לה החמה, זמן הזריחה, ואני רוצה רק אותך. נשארתי
בודדה עם תמונה שלך, והמון אהבה חלומות גדולים של ילדה קטנה.