נעמד עם חששותי.

מקשיב למחשבותי הרודפות אותי
אינני יכול להגיד להם לא ואינני יכול להסכים , נידונתי למות עם
מחשבותיי.

מביט בחלל  הקיים מולי

לא יודעת איך ליפול לא יודעת מאיפה לצוץ , לא יודעת לאן לפנות
כוח המשיכה מושך אותה מטה אל רצפת האספלט המלוכלכת

כל כך עדינה כל כך מושלמת, נופלת אנה ואנה במסלול שרק היא
יכולה לעשות, אך ורק בגלל אופייה המיוחד , אך ורק בגלל משקלה
ועדינותה

בורחת מהרוח והרוח בורחת ממנה. מושיט את ידי למגע עימה , יודע
שאי אפשר לתפוס אותה , כי היא תברח , מי יודע איך , מתפיסתי
הבנאלית , מתפיסתי הנוקשה , לא אוכל לתפוס אותה.

ככה , עדינה , מסתובבת לכאן ולכאן בשיא עדינותה , לא מכוונת
עצמה אל ידי , כה עדינה , כה רכה , מכסף אני למגע עימה , למגע
הנעים מכל.
כך , ברכות של מלאך , במילימטר האחרון עושה היא קו ישר , היישר
אל ידי המושטת.

כמו טון לבנים , כמו אלף רכבות משא דוהרות במהירות הקול לכל
הכיוונים, כמו אלפי מטוסים המתרסקים באסון נורא , כמו אלף
צעקות יגון , אני נדרס , נמעך ומרוטש למוות...

מרגיש אני את הסכמתה למגע עימי , היא נחה.

משב רוח רענן מגיע ומרחפת הנוצה מעל ידי...הלאה...