כל לילה, אני הולכת לישון מסיבה אחת, וקמה בבוקר מסיבה אחת.
כולם תמיד נורא מתפלאים שלוקח לי מלא זמן לפקוח את העיניים,
אבל הם לא יודעים. הם לא יודעים את הסוד שלי... הסוד שלי
ושלך...ואתה...מה אתה?.. יציר דמיוני? זה לא יכול להיות, אבל
מצד שני עיניים שכאלה לא יכולות להיות אמתיות, בשום פנים
ואופן....
אני מכורה לשינה,  אבל לא לשינה עצמה, אני מכורה לדקות הקטנות
האלה של הבוקר, לפני שאני קמה מהמיטה, כשאני פוגשת אותך, אתה
כל פעם מסתכל עליי, והעיניים שלך מכשפות אותי, העיניים הסגולות
האלה...הגדולות...המדהימות...ואני יודעת שברגע שאני אפקח את
העיניים זה ייעלם, זה בא תמיד, רק בשעות האלה, רק כשאני כמעט
מתעוררת לבית הספר. באחת הפעמים  אתה אומר לי משהו, אתה מתחיל
"אני או...או..או..." והשעון המעורר מצלצל.
אני פוקחת את העיניים בבהלה, ממהרת לכבות אותו, להפסיק את הרעש
הנורא הזה. רק כשהוא כבוי, ואני נשכבת חזרה במיטה, אני מבינה
מה עשיתי, אני מבינה מה רצית להגיד, ואני רוצה להחזיר את הגלגל
אחורה... אבל אני לא יכולה, עוד 24 שעות, אני מתחילה לספור את
הזמן. זה אף פעם לא קרה לי, אני כבר ערה לעובדה הזו, לעובדה
שאני מאוהבת נואשות בפרי חלומי.
אני רוצה לראות אותך, להרגיש אותך, רוצה להגיד לך שאני אוהבת
אותך, שאני לא רוצה להפרד לעולם, שאני לא יכולה לחיות בלעדיך,
בלי העיניים שלך, אני רוצה להגיד לך שכישפת אותי ועכשיו אני
שלך. אבל אני לא יכולה, אני לא יראה אותך עד מחר, וגם זה לא
בטוח. היום עובר, עובר לאט, אבל עובר. אני כבר בבית, כבר ערב,
אני רוצה כבר ללכת לישון, יודעת שזה רק יקרב את הפגישה. בסוף
אני הולכת למיטה, אבל לא מצליחה להירדם, זה פשוט לא עובד...
אני שוכבת, עוצמת את העיניים, מתהפכת מצד לצד, אבל השינה
מתעקשת לא לבוא. אני מנסה לקרוא, קוראת פרק, שניים...ועדיין
עירנית, כבר נהיה מאוחר, עוד מעט אני צריכה להתעורר, ואני לא
נרדמת, אני קמה, מכינה כוס תה, שותה אותו, הלב שלי נדמה ריק,
אני מתגעגעת, אני שונאת את זה ככה, בלעדיך.
אני חוזרת למיטה, מנסה שוב להירדם, הפעם זה בא בקלות, אני
מרגישה את הריסים שלי צונחים, כאילו הם שוקלים הכי הרבה
שבעולם, כאילו יצקו עליהם את כל הברזל שבעולם. אני נרדמת
בקלות, כאילו שלא ישנתי שבוע.
אני שוקעת בשינה בלי חלומות. אם הייתי מודעת לזה הייתי מפחדת
שגם אתה לא תבוא, אבל לא חשבתי,
פתאום התעוררתי מהשעון המעורר, אתה לא באת היום. עובר יום,
עוברים יומיים,עובר שבוע! אני מפחדת שכבר לא תחזור לעולם, מאז
שהשארת אותי לבד אני מרגישה שלבי התרוקן ושלא יתמלא לעולם.
עובר חודש, עוברת שנה, אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי, אני
שקטה, מופנמת, האור בעיניי כבה, כולם דואגים, כולם לחוצים, אבל
אף אחד לא יודע מה קרה, אפילו אני כבר עומדת לשכוח, שהיית,
שאני הייתי.... העולם כבר לא נראה כל כך דהוי וחסר צבע, אני לא
מכירה שום דבר אחר.
ואז..בלילה אחד... אני נזכרת בך, מתגעגעת, רוצה אותך, יודעת
שאתה לא שם, איבדתי תקווה שתחזור.
אני גדלה, מסיימת תיכון, צבא, אני כבר אישה בוגרת עכשיו, מאז
אותו הלילה לא שכחתי אותך שוב.
אני פוגשת בחור, יש לו עיניים כחולות, הוא בן אדם מדהים. אני
יודעת שמגיע לו משהו יותר טוב, כי אני מחכה למשהו אחר, ברגע
שאתה רק תראה  חלקיק של סימן שאתה  חוזר, אני אעזוב אותו. אני
יודעת את זה אבל בכל זאת יוצאת ונהנית ומרשה לעצמי להתאהב
מעט.
ערב אחד אנחנו יוצאים למסעדה, מקום חדש, רומנטי, בירכתי העיר,
פתאום, להפתעתי הרבה, הוא נעמד על ברכיו, ומציע לי בעדינות
להתחתן איתו, אני לא יודעת מה להגיד, הוא הפתיע אותי, מצד אחד
הוא עושה לי טוב, ונותן לי להרגיש מלכת העולם, אבל מצד שני יש
לי אותך,  ויהיה לי מאוד קשה לעזוב אותך, גם אם זה רק בזכרון.
זה יהיה אחד הצעדים הגדולים בחיי, אני מהססת, הוא לא שם לב,
אני מפחדת, הוא לא שם לב, אני אומרת לו שאני עייפה, רוצה ללכת
הביתה, הוא כנראה זוקף את זה לאושר ולהפתעה. אני לא מפריעה לו,
שיחשוב מה שהוא רוצה. הוא משלם למלצר, חיוך גדול מרוח על פניו,
מאוזן לאוזן, ומשאיר טיפ נדיב. הוא בא אליי, יש לי סחרחורת,
הוא תופס בי, מלווה אותי לאוטו הגדול שלו,תופס אותי בעדינות
ובדאגה, כמו נזהר שאני לא יישבר, כמו הייתי בובת חרסינה עדינה
ושברירית.
אנחנו מגיעים לדירה שלי.  הוא עוזר לי לעלות, שואל אם אני
מעדיפה שהוא יישאר איתי הלילה, אני עונה שלא,אומרת שאני רוצה
להיות לבד. הוא מקבל את זה, הוא הולך, אני לבד, מרגישה שאני
הולכת להקיא,  מנסה לחשוב בבהירות, להבין מה אני רוצה ומה יהיה
נכון וטוב.
אני לא נרדמת, לא יכולה, לא מצליחה להסיח את דעתי, אני יוצאת
החוצה, למרפסת, לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר הקר, מסתכלת בשמיים,
אבל לא יכולה לישון.
אני הולכת לשירותים, מקיאה את כל מה שאכלנו הערב, עכשיו אני
יכולה ללכת לישון, אני הולכת למיטה, מחליפה מצעים ומתפשטת, לא
רוצה כלום שיזכיר לי אף אחד. אני נרדמת.
אני שוקעת בשינה עמוקה, שחורה, חסרת חלומות לחלוטין.
בבוקר אני מתעוררת, לא פוקחת את העיניים, אני רואה דמות, יושבת
עם הגב אליי,  לוטה באפלה, אני מתבוננת בה, מחכה שתסתכל
לכיווני,אבל זה לא קורה, אני פוקחת את עיני לבסוף, קמה,
מתארגנת, מתלבשת, ויוצאת לעבודה, בלילה הבא הסיפור חוזר על
עצמו,  וככה במשך 4 ימים, ביקשתי מהחבר שלי "פסק זמן", לחשוב
על הדברים, להבין אותם, הוא קיבל את הבקשה. לקחתי חופש גם
מהעבודה, התנתקתי מהעולם לכמה ימים. ביום החמישי לאחר ההצעה
המפתיעה
הדמות הסתובבה אליי סוף סוף ואני לא זיהיתי אותה, הוא היה גבר
נאה, חסון, מושך, אבל לא היה לי מושג מיהו.
הוא לא אמר כלום, פרט למילה אחת, מילה אחת קטנה, הוא אמר
"שלום" ונעץ את מבטו בעייני, הכרתי  את העיניים האלה, למרות
שכבר שנים שלא ראיתי אותם, זה היה דבר שלא שוכחים, הגוון הזה,
של הכחול-סגול, הרגשתי שאתה חודר לתוכי, לתוך נפשי, ולא הצלחתי
להוציא הגה מפי, נשימתי הפסיקה, לבי נעצר, פתאום הרגשתי שאני
יודעת מה לעשות, שאני יודעת שמקומי לא פה, מקומי הוא עם מייקל
שלי, שהציע לי נישואין לפני כמה ימים, שאוהב אותי ושידעתי שאני
אלמד לאהוב אותו עם הזמן.
אמרתי לך יפה שלום, מכל הלב, ופקחתי את עיניי, יודעת שלא אראה
אותך יותר.
מהרגע הזה, מהשניה שפקחתי את עיניי, הפכתי דף בחיים שלי,
התחלתי דף חדש, נקי, לבן......



אני מאחלת לכולם, שברגעים הקשים של חייהם, ימצאו את התשובה,
ויוכלו לפתוח גם הם דף חדש בחיים.