האנשים האבודים באים למשרד שלי.
הם מוסרים לי את הפרטים שלהם, ואני מריצה אותם במחשב שלי
ומוצאת להם את התורם המתאים.
אה... שכחתי להציג את עצמי- אני נחמה- יש לי משרד קטן שמתאם
בין הציבור למרכז התרמת הראשים הישראלי.
כל האנשים שאיבדו את הראש באים אליי- למשרד שלי. במחשב שלי יש
לי את כל התורמים- אלה שכבר לא היו צריכים את ההגיון והשטויות
האחרות בראש וברוב טובם תרמו את ראשיהם כדי שאנשים אחרים יוכלו
להשתמש בהם.
בכל יום אני רואה כל מיני מקרים של איבוד הראש, כל אחד והסיפור
שלו. יש כאלה שאיבדו אותו בגלל אהבה, סמים, יש את אלה מהמלחמה
ואלה שקראו יותר מדיי ספרים או ראו יותר מדיי טלוויזיה (סטאר
טרק... אלא מה?)
זה תהליך פשוט- מוצאים תורם מתאים מהמאגר הענק ואז שולחים את
הפציינט לחדר ניתוח- שם פשוט תופרים לו את הראש ותוך יום
יומיים בערך הכל מתאחה והבנאדם יכול לחשוב כאוות נפשו.
אז זה מה שאני עושה בחיים- מתאמת ראשים. יותר נכון- זה מה
שעשיתי, לפני התאונה.
אם אתם רוצים ואם לא- אני אספר על התאונה.
זה קרה לפני חצי שנה- בחורף. אני הייתי שתויה באיזה מסיבה
ורציתי לחזור הביתה. הייתי לבד, לקחתי את האוטו והכל היה בסדר-
בערך בשתי שניות הראשונות.
נהגתי כמו מטורפת- לא ידעתי מה אני עושה ואז התנגשתי באיזה
עמוד וזהו- משם אני לא זוכרת. כשהתעוררתי ראיתי משאיות מול
העיניים ושמעתי צפירות חדות באוזניים אבל היה לי נוח... אני
כמעט בטוחה שהכביש היה מזרון אחד ענקי והנהגים היו בחלוקים
כחולים כאלה מריחים מבית חולים והמשאיות צבועות ירוק והצפירות
מדברות במבטא רוסי.
ואז לקחו אותי למשרד שלי והריצו את הפרטים שלי על המחשב. מסתבר
שאיבדתי רק חצי ראש- ככה היה כתוב בגיליון שלי, החצי השני עוד
עבד בסדר. מצאו לי תורם אחד... מה שמו? אה... אתגר... אתגר
משהו... אה! קרת- אתגר קרת. הוא גאון אז הוא יכול להמשיך גם
בלי חצי ראש אחד.
אחרי הניתוח לא חזרתי לעבוד, לא רציתי. היה לי כל הזמן דחף
לכתוב. אף פעם בחיים שלי לא כתבתי משהו! ופתאום- משום מקום- בא
לי לכתוב! אז לקחתי מחברת והתחלתי למלא אותה במילים שהתחברו
למשפטים וסיפורים על גבי סיפורים. זה היה מוזר... לא מוגדר אבל
טוב. יופי, מובטלת... לא רוצה לעבוד וכל היום יושבת וכותבת
סיפורים על נשות נדל"ן ושבלולים סובייטים.
הכל בגלל המה שמו הזה- קרת...
הוא גרם לי להתחיל! לא יודעת אם לצחוק או לבכות... אולי אני
פשוט אקח את המחברת ואלך למקדונלדס.