דניאל ישבה במרפסת. היא חיבקה את רגליה בזרועותיה. הניחה את
הראש על הברכיים ופשוט בהתה באין ספור האורות שהאירו את מנחת
המטוסים ואת האופק כולו, מאורות מפעל רמלה המפחיד ועד לאורות
של ירושלים וראש העין. כל כך הרבה מקומות נפרשו לפניה מהמרפסת,
בכל אחר מהם היה איזשהו משהו שקישר לזיכרון משותף שלהם ביחד.
השפתיים שלה, שהיו נפוחות, כי בכתה כל כך הרבה זמן, לפתע העלו
חיוך קטן. כמה טוב לדעת שאת זה אף אחד לא יכול לקחת-את היכולת
הזאת שלו לגרום לה לחייך...ככה זה היה אתו תמיד, מההתחלה. הוא
חייך והגומות שלו פשוט עוררו אצלה חיוך, אי אפשר היה שלא. וכל
דבר שכלל אותו תמיד גרם לה לחייך. עיניה העייפות מבכי נדדו אל
השולחן הקטן שעמד בסמוך לכיסאה במרפסת. היה שם בקבוק קוקה
קולה. היא חייכה לעצמה....ים של זיכרונות.....


הם עמדו במטבח שניהם...איתי, נשען על השיש, שתה מבקבוק הקולה.
הייתה לו שתייה מוזרה כזאת. הוא לא ישר היה בולע את המשקה, אלה
נותן לו כמה רגעים בפה שלו. "איך אתה שותה?" צחקה דניאל "מה את
רוצה הגזים האלה של הקולה הורגים לי את הגרון..ככה זה מתרגל,
אני חייב לתת לזה כמה שניות..." הוא חייך.

כמה שעות מאוחר יותר שניהם שכבו בחדר שלה. על המיטה
וחצי...מנורת המלח שלה מפיצה אור אדמדם בכל החדר... בחוץ גשם,
איזה גשם, מבול. מזל שאף אחד לא בבית שלה, ההורים, יבורכו,
החליטו שהם יורדים לאילת לאיזה סופשבוע, ואיזה צירוף מקרים
נהדר זה שכביש הערבה עלה על גדותיה ואי אפשר לחזור
הביתה....האחות הקטנה הלכה לישון אצל חברה והכל טוב ויפה....
הם שכבו אחד ליד השני, במיטה מתחת לטון של פוך ונוצות,  עם
המווווון כריות. היא יכלה להרגיש את הלב שלו!!!!!!!
"אני שונא את החורף, רטן איתי..." דניאל צחקה, אחרי הטביעה
הרצינית בבוץ שאותה חווה איתי בדרך לפה, כל אחד, אפילו היא,
שמתה על החורף, היה שונא את העונה הזאת. איזה כיף זה, שניהם
מתחת לשמיכות, כל כך קרובים...רגעים כאלה של אינטימיות זה
הרגעים הכי יפים...רגעים של כלום ושל כל כך הרבה בעצם...זה  כל
כך טוב...זה אפילו יותר טוב מלהזדיין...אין כמו הדקות השקטות
בזרועות של איתי, "ניקל באק" מנגנים ברקע.... פתאום רעם...הבזק
של אור ו..קאבום...אחרי שניה הלך החשמל...אין אור אדמדם של
מנורת מלח ו"ניקל באק" הפסיקו לשיר ברקע... "אמא..."ממלמלת
דניאל ומחבקת את איתי חזק "אמ...אני חושב שאני מתחיל לאהוב את
החורף" ממלמל איתי. למרות החושך דניאל יכולה להרגיש איך הוא
מחייך. והיא מחייכת גם....יש לו את הכשרון הזה הוא פשוט יודע
לגרום לה לחייך בכל מצב בכל מקום בכל זמן.....

בפעם אחרת, הם היו בחוף פלמחים....חוף מבודד אי שם הרחק
מהטיילות למיניהן, דניאל שתתה קולה והסתכלה על איתי מנגן
בגיטרה. "היא לא יודעת מה עובר עליי..." זייף איתי את שלמה
ארצי. והיא בהתה בו ושתתה את הקולה הזאת...

ביום אחר דניאל נכנסה אליו לחדר...איתי היה במקלחת. על השולחן
היה בקבוק קולה, דניאל התחילה לשתות כשכמעט נחנקה, על הרצפה
היה זרוק פלייבוי, מבצבץ מאי שם מתחת למיטה. איתי בדיוק יצא
מהמקלחת, הוא ראה את דניאל ההמומה..."שיערתי שאתה אוהב כאלה
אבל כנראה ניסיתי להדחיק את זה" היא צחקה...."מה...זה של אחי
הקטן..." דאג איתי מהר להפליל את אחיו בן ה11.

ועכשיו היא יושבת שם, לבד לבד, במרפסת, בוהה בקולה. הקולה הזאת
שכל כך אהבו, שליוותה אותם בכל אירוע... אבל היא לא יכולה
להרגיש את פעימות הלב של איתי...היא לא יכולה להרגיש אותו
מחייך אליה, היא לא סובלת את שלמה ארצי יותר, אין לה יותר את
האפשרות לצחוק כשהמודל לחיקויי של האח בן ה-11, יהפוך את אותו
אח עם הראש לתוך האסלה ויוריד את המים, או ירביץ לו. אין לה את
איתי....זה הלילה הראשון שלו בבית הקברות. יחד עם איתי התפוצץ
באוטובוס גם חלק גדול מדניאל. "אני חייבת להגיע אליו, לישון
במיטה שלו הלילה, להריח את הריח שלו על הסדינים שאמא שלו עוד
לא החליפה..."חושבת לעצמה דניאל. היא קמה ומתחילה ללכת, ללכת
מהר, מטרים חומקים תחת רגליה והיא מגיעה לביתו. אמא שלו מכניסה
אותה לחדרו, רק לה מותר, היא נחשבת לחלק מהמשפחה, לאלמנה לכל
דבר, היא הבחורה היחידה, הראשונה... והאחרונה שאיתי אהב. היא
נכנסת לחדר הכל כך מוכר ועיניה נודדות לשולחן הכתיבה
שלו.....שם מפוזרים כל הסיכומים שאתם הוא למד לבגרות בהיסטוריה
לפני יומיים, יש שם את רשיון הנהיגה שלו, את התמונה שלהם
מתנשקים ו...בקבוק קולה חצי גמור. חיוך כואב עולה על פניה של
דניאל, אבל אחרי שניה היא מבינה. לא צריך לחשוב על כל החרא
הסמלי הזה...איתי עדיין גורם לה לחייך, זה משהו ששום ערבי לא
יכול לקחת ממנו. זה משהו שיישאר שם בגלל האהבה שלהם...ששום
פצצה לא תוכל לפוצץ!