אני לובשת משקפיים, כי אם משקפיים יותר קשה לבכות. אני לובשת
משקפיים כי העיניים שלי דומעות. העיניים של כולם נפוחות,
אדומות מהבכי. מדברים בקולות מהוססים בקבוצות קטנות בכיתה. פה
ושם נשמעים קולות קלים של צחוק ואז מיד מפסיקים - לא נעים,
אפילו אם הזיכרונות מצחיקים. עיני המורות דומעות גם, זה שישב
שם כבר לעולם לא יחזור. הכסא עומד ריק, מיותם מבעליו. העיניים
דומות ואני לובשת משקפיים, כי אם משקפיים יותר קשה לבכות. הוא
היה שם תמיד מצחיק, אהוב ונחמד. כולם אוהבו אותו, אפילו אני
בסתר לבי. הוא בכלל לא אמור היה להיות שם, הוא היה אמור להיות
בבית, רחוק מהפיגוע, רחוק מהמוות. אני מסתכלת על הכיסא ואני
רואה אותו שם, יושב וצוחק - חי! "זה לא אמור להיות ככה!" אני
רוצה לצעוק. "זה לא אמור להיות ככה, אתם לא מבינים? הוא אמור
לסיים בית ספר, להתגייס, לעשות את כול השטיות האפשריות של
החיים ולחיות. לא למות בגיל 17!". אבל הם מבינים, הם מבינים
ואני מבינה. הוא איננו יותר. מת. אני מבינה, אבל אני לא
מאמינה. אם אני אסתכל עוד קצת על הכיסא, עוד קצת על המקום בו
הוא ישב, הוא יחזור. הוא ישב שם עוד פעם והכול יהיה בסדר. אם
אני אתרכז מספיק חזק אני אתעורר מהסיוט הנורא שלקח אותו.
אני לובשת משקפיים, כי אם משקפיים קשה לבכות. אני לובשת
משקפיים כי העיניים שלי דומות. אני לובשת משקפיים וקשה לי
להסתכל לכולם בעיניים, כי העיניים לא משקרות והדמעות הן
אמיתיות. אני מרגישה דמעה חמה זולגת על לחיי, גם עם משקפיים
אפשר לבכות.