בצוהרי  היום  הגשם  החל  צורח
מזהיר  את הילדים  מפני  הסכנה
אך  הם לא  שמעו את  קול שאגתו מלמעלה
כי היו הם תמימים ולא חשבו לרע
בצוהרי היום הגשם החל צורח
אך הם מרוכזים  בעולמם,כשפניהם שמחות
פתאום  אירע  ברק והקול התגבר אל-על
הרוח  שרקה בכל  כוחה והשמיים התמלאו  עשן
זו  כבר  לא  היתה  צרחה וגם  לא שאגת  הגשם
זו  היתה  פצצה שגזלה את לב הילדים
קנתה  בדם  קר,לרגל  הגשם  היורד,הצורח
והוא  התגבר,מנסה  לכפר על  לבבות  האוהבים
הלהבות  גברו,שרפו  את  הלב הקר, העזוב
והלב כבר ללא  חיים, הוא  כבר  לא  איתם
והם  יחד  עם  הגשם, משקיפים על  עולמנו מלמעלה
רואים  איך  עולמם, הולך  ונעלם
ולא  יחזור, שנית, לעולם
כל מה  שנותר  להם  הוא  לבכות  מלמעלה
ואני  חשבתי  שמלאכים  אינם בוכים
דמעותיהם התערבבו  עם  דמעות  הגשם הגובר
וקול  שריקת  הרוח, הלך  והתעצם
עצוב עולמנו  עכשיו  ללא צחוק  הילדים
עצוב  עולמנו  עכשיו בלעדיהם,ללא  האהובים
זכרונותם לא  יימחו  לעולם
כי  ליבם  אף הפסיק  לפעום, אך יישמר איתנו,בליבנו,לתמיד
הם  היו  רק  ילדים, עם  לב חם  ואוהב
עדין  לא  הספיקו  להכיר את  עולמנו
וטרם  לא שאלו את כל השאלות שילדים תמימים שואלים
כי  קפא  ליבם ועכשיו  לנצח, עם  הפיצוץ  המזוויע, הכל- לוקח
דם  הילדים כאן  יישאר, בשורשיה של  האדמה ובעורקי האוהבים
ואפילו הגשם לא  יצליח לשטוף אותו, לעולמים
כי  דם הגיבורים  לנצח  יישאר, ואילו  הגשם, בקרוב  הוא ייעצר
רק  דממה  סוררת  כאן  כעת, לרגל דמעות המלאכים
לרגל  קינת  הגשם היורד, המלמד
המנסה להסוות את  הכאב המתפרץ מלב האוהבים...



בהקדשה ובהשראת  הפיגוע  הרצחני  בחיפה, בשדרות  מוריה
שבו  נילקחו 18 לבבות  של  תמימים, נפגעי מלחמת  הטירור
ב-5.3.2003 -יום  רביעי       יהי זכרם  ברוך!