לאחר התלבטויות רבות ומייסרות, החלטנו להחשף. לא לא, לא תשנו
את דעתינו - יש לנו משהו על הלב שאנחנו פשוט חייבים לפרוק.
מגדלי התאומים? זוכרים?
אנחנו.
אנתרקס?
אנחנו.
אפרטהייד אתנוקרטי בכלכלת החינוך?
לא אנחנו, אבל אנחנו עובדים על זה.

כן, אנחנו יודעים שעכשיו זה קצת לא במקום.
נכון, ידוע לנו שמאות אפגאנים מתים בהפצצות מדי יום.
אמת, שמענו שכל העולם המערבי כבר הספיק להוקיע את האסלאם.
אתם צודקים, זה לא היה בסדר מהרגע הראשון.
אכן, בדיעבד להשפריץ ספריי שלג על גופו העירום והישן של ג'זבי
לא היה רעיון כזה מוצלח. אבל זה היה כל כך... כן, כן אנחנו
יודעים שזה דליק. ניסינו. לא, גם זה לא היה בסדר.

אתם ודאי רוצים לדעת למה. נו, תשאלו.
פשוט סתם, בחיינו.
תבינו, זה נראה כמו רעיון טוב בשעתו. תומר בדיוק סיים את פאזל
מגדלי עזריאלי התלת מימדי שלו (המרובע נמכר בנפרד) וגם אני
הרגשתי קצת גלמוד, אז החלטנו לחיות את הרגע ודברים איכשהו
התגלגלו משם.
אנחנו נשבעים בישו מושיענו, הפאזל אפילו לא זז כשהיטחנו בו את
בלון ההליום בחזרה הגנרלית.

את מחמד עטא, או 'גרביונים', גייס אלון בתחנה המרכזית בבית
שאן. הוא דאג להביא את להקתו הנודדת, 'הלהקה הנודדת של מחמד
עטא', והם הסכימו לאחר שיכנועים נמרצים ושקית טאקיטוס בטעם
חרדל.
כבר התחלנו למלא את בלון ההליום הענקי, אך הפרוייקט הוקפא לאחר
ש'גרביונים' התקשר ואמר שהוא לא יכול כי הכלב שלו נעל'ח. לפי
שהספקנו לומר 'סליחה מכל הלב על האיחור בשתי דקות לטרמפיאדת
בוקר', קיפלה הלהקה הנודדת את עסקיה וחבריה התפזרו ברחבי
העולם.
מספר חודשים עברו. ל-NSA לא היה סיכוי.

דמיינו את תדהמתינו באותו יום שחור בספטמבר כאשר פתחנו את
העיתון, ממנו ניבטתה תמונתו המחוייכת של 'גרביונים' קשישא.
אני עדיין זוכר איך תומר צעק לי 'יא-אללה, פייי-הההה'. לי לא
נותר אלא להנהן בהסכמה, לטפוח בידיות על שכמו ולצעוד בעצבות אל
השקיעה. יש לנו גם חשד סביר שמשחק 'שפעת במעטפה' החביב שלנו
נפל לידיים הלא נכונות, אבל לא ניכנס לזה.