אני רואה אותה הולכת לאט, באלגנטיות, בנינוחות שיש רק לה.
אני מחשב מתי יהיה הרגע הנכון לקפוץ לפניה, להגיד לה את המילים
שבחרתי בקפדנות.. את המילים שמחכות לצאת כל יום במשך השבוע. הן
רואות אותה הולכת ומדגדגות לי בגרון, תן לנו לצאת, עכשיו זה
הזמן. אבל זה אף פעם לא הזמן. כל בוקר היא הולכת למכולת לקנות
חלב. (מי שותה כל כך הרבה חלב?)
מחר אני יקפוץ לפניה, יחשב את מהלכי טוב כדי לא להבהיל אותה.
מעניין מה תהיה התגובה שלה. היא תהיה מופתעת? לא תזהה? תברח,
תחבק... אני יגיד לה, זוכרת? זוכרת אותי? שירתנו יחד בצה"ל?
לפי התוכנית, בנקודה הזאת היא תצחק ותגיד שהיא אף פעם לא שירתה
בצה"ל. או שתחלוף ל פני כאילו אני בכלל לא שם. אם צחוק הוא מה
שישמע, אני יזכיר לה שפעם, באיזו מסיבה, רקדנו יחד ואמרתי לה
שהיא יפה. אז היא בטוח תזכור. בני אדם אמורים לזכור שמישהו
מחמיא להם על הקופסא של הנשמה שלהם לא? על המעטפת שלהם? על
הגוף שעליו הם משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיות...
קפצתי לפניה יומיים אחרי. היא צחקה וזכרה והכל הלך כמו בראש.
אבל היא בכלל לא הייתה יפה. היא הייתה אפילו מכוערת. אז בטח
שהיא זכרה. הרי לא כל יום, אפילו לא כל שנה, אומרים לה שהיא
יפה. היא הזמינה אותי לחלב ועוגיות. עלינו אליה הביתה. דיברנו
על מזג האוויר, דברים שמשותפים לשנינו, הדברים הרגילים.
אבל אחרי החלב והעוגיות שהיו טעימים מכל חלב ועוגיות שזכו אי
פעם להיכנס לפי, השיחה הפליגה למקומות עמוקים. דיברנו על הצרות
שלצערי לא חסרות לאף אחד, על משמעות היותנו כאן ועל החיים
בגדול. מתחת למעטפת המכוערת והלא מטופחת, התגלתה נשמה מדהימה,
יפה וחכמה שמרוב בגרות, יודעת שהיא חשובה, ולא המעטפת סביבה.
היא מודעת לעובדות לגבי רושם ראשוני ומשיכה אבל את האנרגיות
שלה היא משקיעה בטיפוח הנפש, ולא המעטפת שמסביב.
בסוף היום, נפרדנו יפה ונשבענו שנשמור על קשר. אני ידעתי שזה
לא יקרה. אולי בגלל שהבאתי לה מספר טלפון שגוי. כמה שהנפש שלה
יפה, הקופסא פשוט מכוערת. ואני, לא מסכים להסתובב עם קופסא
כזאת בידיים שלי.
(שטחי מצידי לא?)