יצאתי לרוץ.  רצתי בקצב קבוע לכיוון ידוע.  גמעתי ברגליי את
הדרך המוכרת לי היטב עוד מימי ילדותי.  בהתחלה יש בתים.  מימין
ומשמאל.  500 מטר של בתים.  ואני רצה.  רצה ונותנת למחשבות שלי
להתאדות ביחד עם אגלי הזיעה.  רצה ומקלפת מעלי את המסכות
והשקרים.  אני רצה לבד.  אני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות.
אני יכולה להיות אני.

עברתי 500 מטר.  ממשיכה לרוץ.  ממשיכה לשחרר מעלי את הכל.  אני
כבר לא חושבת על דבר מלבד הריצה.  אסור להפסיק לרוץ.  בריצה
אני לא משחקת משחקים.  בריצה אני לא עוטה מעטפת שתכסה על מה
שהולך אצלי בפנים.  הריצה היא רק ספורט.  היא רק אני.

הנה נגמרים להם 500 מטר נוספים.  עברתי קילומטר.  ועדיין אסור
להפסיק.  עוד לא השתחררתי מספיק.  עוד לא הוצאתי כל מה שאני
יכולה להוציא.  כל מה שאני צריכה להוציא.  עוד נותר בי כוח
להמשיך.  שקט של חורף שורר בחוץ ורק קול פסיעותיי מפרות את
הדממה המוחלטת.  לפתע, מתוך האפלה אני רואה דמות.  זה דן.  אני
מנידה לו לשלום בראשי ומנסה להגביר את הקצב כדי שלא יראה את
הדמעות שעל פניי.  דן בא בעקבותיי.  "איכפת לך אם אני אצטרף?"
שואל שאלה רטורית ומפדל לצידי באופניו.  אני מתעקשת לשמור על
שקט. ממשיכה לרוץ אבל מפסיקה לקלף מסכות.  רצה קדימה ברגליי אך
צועדת אחורה בראשי.

עברתי קילומטר וחצי מתחילת הריצה.  הגעתי לנקודה המוכרת היטב
בה אני אמורה להסתובב ולחזור הביתה.  אני עוצרת, עושה כמה
מתיחות ומסדירה את הנשימה תוך שדן ממלמל מילים לא מובנות
שאמורות להיות שיחת חולין.  אני מחייכת ומתחילה לרוץ בחזרה.
משחקת משחקים בראשי.  מתכננת תוכניות גדולות.  מתפללת שהוא ילך
כבר.  אני שונאת לרוץ ביחד עם מישהו.  אני רצה לבד.  יש לי את
הקצב המיוחד שלי שאף אחד לא עומד בו מלבדי.  לחלקם הקצב מהיר
ולחלקם הוא איטי, אך אין איש בעולם שירוץ בקצב מדויק כמו שלי.
אני מריצה את המחשבות בקצב הריצה.  מתרגמת רגשות לאנרגיה
וכוחות.  רצה ביחד אבל לבד.

500 מטר עברו.  כנראה שלדן נמאס אבל הוא עדיין לא אומר מילה.
אני רצה על שולי הכביש, דן לצידי מפדל באופניו, ולצידו כלבו רץ
אחריו.  בדרך כלל אני לא אוהבת כלבים.  היום הם לא מפריעים לי.
היום אני טרודה בעולמי הפנימי.  אין לי זמן להתייחס למה שקורה
סביבי.

עוד 200 מטר.  עכשיו דן מבקש את סליחתי ומגביר מהירות.  ברגע
שהוא מתרחק, בבת אחת נושרות מעלי כל המסכות.  אני שמחה.  לא
ידעתי כמה זמן אוכל להמשיך לשחק במשחק הזה.  שוב השקט של
החורף.  עכשיו זה רק אני והשמיים, אפילו אלוהים לא נמצא פה.
פסיעה אחר פסיעה, הקצב לא משתנה.  גשם מתחיל לטפטף ואני מתמכרת
לתחושת ההקלה.  כל כך נהנית להיות אני.  כל כך נהנית לא להיות
בכלל.

300 מטר נוספים.  עכשיו זה כבר 2 וחצי קילומטרים של ריצה.  2
וחצי קילומטרים של השתחררות.  הבתים מתחילים להיות שוב חלק
מהנוף.  נשארו 500 מטר עד הבית.  500 מטר שלי לבד.  500 מטר
שלי ביחד עם עצמי.  אני מגיעה לשיא.  כבר לא חושבת על כלום.
כבר לא מרגישה כלום.  עוצמת את העיניים ומתענגת למספר שניות על
ההרגשה המופלאה הזו.  פותחת את העיניים בחזרה.

נשארו 400 מטר עד הבית.  מתחילה להחזיר מחשבות.  לעשות טיפה
סדר בכל הבלגן ששורר אצלי בראש.  300 מטר עד הבית.  מתחילה
לשים מסכות.  לנקות את האבק שהעלו בזמן הריצה.  200 מטר עד
הבית.  מתחילה להסדיר נשימות.  רוצה שירגיש כאילו כלום לא קרה.
100 מטר עד הבית.  סידורים אחרונים, לוודא שלא רואים עלי דבר.
50 מטר.  30 מטר.  10 מטר.  

אני בבית.  ישר מסתגרת במקלחת.  מתיישבת על השירותים ומתחילה
לבכות.  רע לי עכשיו ואני אפילו לא יודעת למה.  מסדירה סופית
את הנשימה ונכנסת למקלחת.  אני שוטפת אותי מעל עצמי במים קרים.
אני שונאת מים קרים.  אני מכינה את עצמי נפשית לחזור למציאות.
עד עכשיו ברחתי.  יצאתי לרוץ.