אנחנו שבעה במשפחה. אבא, אמא, הילדים, שאני מחשיב את עצמי כחלק
מהם ופיצקה החתול. לא תמיד היינו כולם ביחד. אני, אישית, פגשתי
את שאר המשפחה במקרה, ברחוב. עד אז חייתי לבד, זאת אומרת, מאז
שאמא שלי מתה. אבא שלי, שהיה כושי, עזב את אמא שלי עוד לפני
שנולדתי. חייתי חיים מחורבנים, חיים של ילד רחוב שגונב את
האוכל שלו ומדי פעם גם אוכל מפחי אשפה. הייתי מסתובב ברחוב כל
היום, משועמם, חושב על איך הייתי יוצא אם רק היתה לי משפחה.
ואז, בגיל ארבע עשרה, פגשתי אותם. הם הלכו ברחוב שבו ישנתי
באותו לילה וכשהם עברו בדיוק התעוררתי. הסתכלתי על אמא שלהם,
שהיום היא גם האמא שלי, במבט כזה עצוב, לא מבט של 'תאמצי
אותי', אלא כזה של 'אפשר את ההמבורגר של הילד?'. הייתי מורעב
באותו זמן וכל מה שחשבתי עליו היה אוכל. כנראה שהשכונה שגרתי
בה היתה שכונה של פולנים, שאף אחד בה לא זרק אוכל לפח. אחרי
שעשיתי לאמא את המבט, חשבתי שזאת היתה טעות ושאולי כן הייתי
צריך לעשות אחד של אימוץ. אבל היום אני יודע שאמא שלי היא אישה
נהדרת ושגם המבט של ההמבורגר הספיק בשביל שהיא תגיד לאבא שלי,
שקוראים לו שאול, שיסתכל עלי. אבא שלי שאל מה יש לו להסתכל על
זרוק כזה והאחות הגדולה שלי, שאז עוד לא היתה אחותי, אמרה שאני
דווקא די חמוד.
אחר כך הם הלכו. השאירו לי חצי המבורגר, על ספסל ליד, כדי שזה
לא יראה כמו נדבה לאיזה מישהו מסכן ומטונף כמוני, והלכו. הייתי
בטוח שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותם ודי הצטערתי, כי מי
שנותן חצי המבורגר לאחד שהוא לא מכיר, יתן הרבה יותר למישהו
שהוא כן. וככה המשכתי לחיות כמו איזה חורני, משוטט ברחובות,
קצת מסטול מחוסר שינה מצטבר בלילות הקרים של נובמבר וכמעט נדרס
פעם או פעמיים בגלל זה. לכל מקום שהלכתי, לא הפסקתי לחשוב על
הניצוץ הזה שראיתי בעיניים של אמא שלי, ניצוץ כזה קשה לשכוח.
יום אחד, כשהגעתי ליד הבית שלהם, גם אני וגם הם היינו בטוחים
שאלוהים שלח אותי לשם. מרוב שמחה, בלי לחשוב פעמים, אחות שלי
הזמינה אותי להכנס. אבא שלי, שעוד לא התרגל לרעיון של לאמץ
אותי, אמר שבטח שהוא ישמח אם אני אוכל איתם ארוחת ערב, אבל
לדעתו כדאי שאני אתקלח קודם. בחיים שלי לא שמעתי על המושג
מקלחת. בתור אחד שגר כל החיים ברחוב, מקלחת נחשבת למותרות.
כנראה שאח שלי ראה על הפרצוף שלי את חוסר המושג הבסיסי שלי
בעניני רחצה והתנדב ללמד אותי.
אחרי המקלחת, ישבנו כולנו ואכלנו. היה מין שקט של מבוכה, כולם
הגניבו אלי מבטים, ואני ניסיתי לאכול בצורה הכי מנומסת שאני
יכול, כדי שהם יזמינו אותי להשאר. אמא כל הזמן התנצלה על זה
שיש רק עוף ופיתות עם חומוס ושאין לה אף תוספת נורמלית שהיא
יכולה לתת לי. אני לא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי. פיתות
אמנם כבר אכלתי וגם חומוס יצא לי לטעום כמה פעמים, אבל עוף?
היא כנראה לא יודעת כמה הייתי מוכן להשקיע בשביל להשיג איזה
פולקע שמישהו כבר התחיל לאכול לפני. כל המאמצים שלי למצוא חן
בעיני המשפחה כנראה הצליחו, כי הם הזמינו אותי להשאר. קיבלתי
מזרן קטן על הרצפה ושמיכה קצת ישנה, אבל בשבילי זה היה ארמון.
וככה פגשתי אותם, וככל שאני איתם יותר, אני רק מחבב אותם יותר.
במיוחד אני אוהב את אח שלי, שמשחק איתי המון וממש משקיע בחברות
בינינו. מי שאני לא מסתדר איתו זה דווקא פיצקה, החתול הזה. זה
לא שאני שונא בעלי חיים או משהו, אני לא כזה בכלל, אלא שחתולים
מקפיצים אצלי משהו, אולי זו מין אלרגיה כזו, לא יודע.
כשפגשתי את המשפחה שלי הייתי בן ארבע עשרה, היום אני בן שבעים
ושבע ותכף מת. גם היחסים עם המשפחה שלי זה לא מה שהיה פעם.
אחותי הגדולה באוניברסיטה עכשיו, אח שלי בצבא ואבא שלי אף פעם
לא התייחס אלי יותר מדי. אפילו אמא שלי, שפעם נתנה לי אוכל
טוב, נותנת לי עכשיו רק בונזו. אבל אני הכי שונא כשפיצקה ישן
לי במלונה. איתו אני הכי לא מסתדר.