ללאה גולדברג
מה היו הימים אם נטפת מסליחה ומחסד
ותלכי בשדה אם כי לא כמו ההלך התם
ומחשוף כף רגלך ילטף בשלפי החספת
או עלי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך ראשך צווארך וחזך הקטן
את תלכי בשדה הצהוב ויפער בך השקט
אור בשולי הזמן
ונשמת את ריחו של העשב נשום ורגוע
וראית את זיו החמה בראי השלולית הרטוב
ויפים הדברים, וחיים אך מפחיד בם לנגוע
אך אסור ומייסר לאהוב.
את תלכי בשדה לבדך, שוב נצרבת
בלהט שריפות בדרכים שעצרו שיבה ומרקם
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחת החיות נכנעות האדם. |
