הם ישבו ודיברו בטלפון, איזו שעה הם דיברו בטלפון.
את הנושא שום בריה לא תדע מלבד השניים.
כל אחד מהם ישב בחדרו שלו.
היא הייתה בחדרה המעוצב כחדר בנות טיפוסי. היא ישבה על המיטה
מתחת לפוך החם והמלטף.
הוא ישב בחדרו המעוצב לא כמו חדר בנים טיפוסי, חדר קצת שונה.
הוא ישב על כסא המחשב הקר והנוקשה.

שעה דיברו, את הנושא שום בריה לא תדע מלבד השניים.
והם גם בסוף ישכחו על מה דיברו כאשר ישבו איש איש בחדרו שלו,
דמיינו את המחר,חשבו על אתמול וחיו את הדקה, ובין כל המחשבות
הם דיברו אחד אל השני. שעה.
גשם טפטף לה על החלון וברד היה אצלו. החורף היה המשותף
ביניהם.
שניהם דמיינו איך הם יתנשקו מתחת לגשם עם אהובם שטרם לא נגלה
לעיניהם, אך הם לא ידעו... ואנחנו אף פעם לא נדע על מה הייתה
השיחה שקרתה ביום חורפי שבין הסתיו לחורף, אחד מהימים הללו.
לא נדע על מה נוסדה השיחה שנוצרה בין הבחור לבחורה שדמיינו על
העתיד, חיו את ההווה ופחדו מן העבר.

כשהשיחה הסתיימה כל אחד מהשניים המשיך בחייו.
חיו את העתיד, דשנו את ההווה ונזכרו בעבר.

אך משהו השתנה בין השניים - הוא חייך וגם היא חייכה, והחיוך
הזה לא נעלם לעולם. הוא היה נסתר מכולם אך בפנים המשיך לחייך
לו, וצחק לו, ונהנה לו והם לא ידעו זאת מעולם.

אנחנו כן