הצלחות הוטחו כנגד הקיר, מרעידות את הקירות של הבית הקטן
וממלאות אותו בהמולת מדון.
"הסתלק!!!" צווחה הישישה "הסתלק ושאני לא אראה יותר את פניך".
בעלה, שהצטמק על מפתן הדלת, פסע כמה צעדים לתוך הבית ואסף בין
זרועותיו את אשתו המתייפחת.
"מה קרה?" הוא שאל בקולו הצרוד.
"אתה תלמד להפסיק לבגוד בי!!!" צווחה האישה והלמה באגרופיה
בחזהו של הישיש.
הוא כבר היה רגיל לכך. הוא שמע את אשתו מאשימה אותו האשמות
דומות מדי ערב.
שנותיה, בהן נלחמה זמן כה רב לבסוף גברו עליה.
אך היא מעולם לא השלימה עם תבוסתה.
לא השלימה, וחיפשה אשמים.
"את יודעת שאני לא בוגד בך" הוא אמר ברוך מנחם, תוך כדי כך
שהוא מעביר יד על שיערה השמנוני של אשתו.
אך בתוכו כדור אש של זעם החל מתהווה מתוך חבלי יאוש אשר נאספו
מכל רחבי נשמתו.
עד מתי ימשיך לסבול זאת?
עד מתי יהיה לשק האגרוף של אשתו, תרנגול הכפרות שלה?
כלי שרת שבו תוכל לפרוק את כל זעמה כנגד גילה המתקדם.
בן רגע, הוא הרפה את אחיזתו הרחמנית מאישתו והביאה למצב בו
עיניה יפגעו בעיניו.
"הקשיבי טוב" אמר "אני לא בוגד בך! את שומעת, את מדמיינת!"
ואז עזב ופנה למקום עבודתו, יודע כי אשתו נתפייסה.
בינתיים.
התחנה הייתה שרויה בהמולה מוחלטת כתמיד.
הטלפון לא הספיק לטרטר במונוגניות, והמזכירות הצווחניות המשיכו
למלא את חלל החדרים הזעירים בצרחות רמות.
דארק פיטר ישב על כיסאו המתבלה ונעץ, מזה כמה דקות, מבטים
אטומים באותות לשבח שהיו פזורים על קירות משרדו.
אף לא אחד מהם הוא קיבל בזכות עבודתו החרוצה, או נאמנותו
לכוחות הביטחון.
הכל היה בגין גילו.
עם התקרבות שנות ה80 שלו למחציתם, הוא נכח לדעת שהפרסים שניתנו
לו, למעשה היו צריכים להישלל מידיו ולהינתן לרופאיו, שכן כל
הפסלונים והמענקים שניצבו על שידות ונתלו על קירות המשרד, היו
למעשה ציוני דרך בעבודתו במשטרה.
10 שנים של שירות.
20 שנים של שירות.
30 שנים של שירות.
וכך זה נמשך עד ל65 שנים לעבודתו כבלש מוסמך במשטרה.
למעשה, מלבד חוסר רצונו להכיר בזקנתו ולפרוש לפנסיה, לא היו לו
כל הישגים משמעותיים.
הוא לא היה בלש מבריק במיוחד, שכן מרבית התיקים שנותרו שלולי
פתרון, והונחו להעלות אבק במרתפים האפלים של התחנה, היו בשלב
מסוים בחקירתם נתונים בידיו.
ועל אף כישלונותיו המרובים שיכלו היו לספק למישהו אחר פרנסה
לכל החיים הוא עדיין היה מוערך במשטרה.
מן אבן שאין לה הופכין, אדם שלא יכול לזקוף לזכותו כל השג
משמעותי, אך מכובד ע"י הבריות בשל השנים הרבות שהקדיש מחייו
למען שירות הקהילה.
לפתע ראה את גרגורי מורינסון נכנס למשרדו.
גרגורי היה מתלמד של דארק לפני כשני עשורים, ומאז הספיק לרכוש
לעצמו מעמד בכיר למדי במשטרה המקומית.
"ורצונך הוא..." שאל דראק בקולו שעם השנים הרבות שלוו בחפיסת
סיגריות מדי יום ביומו, הפך להיות צרוד עד שאפילו צעקותיו
נשמעו בעיני האחר כלחישות חנוקות.
"לא הרבה, זקן נעדר"
מיד הבין כי השימוש במילה זקן לא היה מתאים במיוחד.
"כן, ומה אני יכול לעשות למענו של אותו הזקן".
את המילה האחרונה הדגיש יתר על המידה.
"הם רוצים שאתה תחקור את ההעלמות" השיב מורינסון.
"אם זה מה שהם רוצים" פלט דארק והביט בתיק המסמכים שמורינסון
הביא עמו.
מורינסון הטיח את המסמכים על שולחנו של דארק ויצא מהמשרד.
לעיתים, כך נדמה היה לו, דארק עדיין התייחס אליו כאל תלמידו,
למרות שכיום חושו הבלשי היה חד בהרבה מזה של דארק.
דארק נותר שוב בגפו.
הוא המשיך לבהות ממושכות בתעודות ההוכרה. נראה היה ששכח לגמרי
מתיק המסמכים שנח על שולחנו, מצפה להיפתח ולחשוף את רזי פרשת
ההעלמות.
אז, במפתיע, בלי שהתכוון בכלל, עיניו של דארק נחו על הכריכה
החומה העבה של הקלסר, וידו זעה באצילתיים לכיוון הסוגר שחתם
אותו.
צליל חריקה השתחרר עת הקלסר נפתח ודארק הביט על קובץ דפים
מודפסים שהיו חבורים בגומייה.
הוא העביר ידו בקשיחות על הגומייה וזו השתחררה כנגדו וגרמה
לכאב חד שהשתלח מאמתו במעלה זרועו המדולדלת.
אז, כאשר הכאב התקהה בהדרגתיות הוא החל מעלעל במסמכים, נעצר
מדי פעם, מעיין וקורא ברפרוף את המילים המודפסות.
כמה דקות אחר כך, על אף הקושי בקריאה ללא משקפיים שהתעצם עם
השנים, הוא ידע את פרטי המקרה.
היה זה מקרה העלמות פשוט למדי של אדם שמאס בחייו ששקעו לשגרה
מאכלת.
שמו היה אנטוני דוגלס.
בן 65.
מכוניתו נמצאה סמוך לביצות הערפל הנצחי.
הוא, מן הסתם, לא נמצא יחד אתה.
דארק קם ממקומו והשתרך באיטיות, נאחז במקלו אל דלת היציאה
ממשרדו.
הוא החליט כי תחילה יתחקר את מרת דוגלס בטרם ייסע לזירת
ההעלמות.
הוא זכר את ביצות הערפל הנצחי עוד מילדותו.
הזיכרונות ריחפו בשולי הכרתו, מסרבים להופיע ומסרבים להיעלם,
ועדיין הנחילו אט אט בלבו בעת נורא.
היה זה מקום בו האפלה הייתה בשליטה מתמדת ואף קרן שמש לא העיזה
לחדור מבעד למסך הערפל.
הוא זכר את הפעמים בהן נגרר אחר חבריו בהולכם לסביבת הביצות
במטרה לבחון את אומץ ליבם. אך כאן גם שרידי הזיכרונות הללו
נידפו.
הוא לא הצליח להיזכר מה קרה באותו מקום נורא, מה עשה שם.
התמונות היחידות שעלו במוחו היו כניסתו לאזור ויציאתו משם.
אך מה קרה באמצע?
וודאי קרה שם משהו נורא, שכן הוא שיקע את הזיכרון כה עמוק בתת
התודעה שלו שהוא מאן לצאת משם, גם בסיוטיו הגרועים ביותר.
כעת הבין, כי בחקירה הזו הוא לא יחקור רק את היעלמותו של אותו
אנטוני דוגלס.
הוא יחקור גם את העלמות אותם רגעים, אותן שעות אבודות אשר
העביר בינות העלעלים הדקיקים של הערפל, ששוקעו בביצות
הטובעניות.
ולמרות שאף בינקותו הוא פחד מביצות הערפל הנצחי, פחד בעיקר
מהחוטים הדקים האפורים ששזר הערפל למסכת מוות איומה, עתה הוא
פחד פי אלפי מונים.
ופחדו השפיע עליו, יותר ממה שהוא יכל לשער מעודו.
דארק נכנס לוולבו הישנה שלו והתניעה.
כעבור כעשרים דקות נסיעה הוא הגיע אל פאתי העיר, שכונת וילות
כפרית שהתפרשה במורד של צבר גבעות ירוקות. הוא נעצר מול בית
שלא נראה שונה כלל וכלל משאר הבתים בשדרה, מלבד מספרו הסידורי
ברחוב. הוא יצא את מכוניתו וחלף על פני גינת ירק רחבה אשר עלי
גזר וצנונית בצבצו מתוך אדמתה המעובדת. הוא נקש בחוזקה על הדלת
וחיכה כשלושים שניות.
אחר כן הדלת נפערה לכדי סדק דק וגוף נשי מזדקן הציץ מעבר הדלת.
"מה רצונך?".
בתנועות כבדות שלף דארק את תגו והציגו בפני האישה.
"בלש מוסמך דארק פיטר" הוא סינן מבין שיניו.
"כן, וודאי הגעת לחקור את העלמו של אנטוני" השיבה האישה
"אכן" השיב דארק והנהן קלות בראשו.
"ובכן, היכנס" אמרה האישה ופתחה את הדלת לגמרי וחשפה בפני דארק
את ביתה. הוא העביר את רגליו על השטיחון ששכב בכניסה ונכנס
לתוך הבית.
תוך כדי כך שהוא נוחת על הספה ושוקע לתוך העור המרופד, וצופה
במרת דוגלס נוהגת כמוהו, הוא אמר:
"אני מבין שאנטוני הוא בעלך."
דממה מביכה חנקה את החדר, ואז:
"כן..."
"האם יש לך אילו רעיונות לאן יכל בעלך להעלם?"
"לא חיינו ביחד." מלמלה האישה, ולרגע נדמה היה כי לא נאמר
דבר.
אך המלמול הבלתי מובן נקלט באוזנו הרגישה של דראק, אולי הדבר
היחיד שהצליח לשמר את החדות הבלשית של העבר.
"מה זאת אומרת לא חייתם ביחד?" הוא שאל בתמיהה ופתאום נשנק תחת
שיעול גועה לכשנרגע מעט והסדיר את נשימתו הוא הספיק לשמוע את
תום תשובתה של האישה שמולו
"הוא לא הסכים לתת לי גירושים אבל אחרי..."
"אחרי מה?"
היא התעלמה מהמשפט שהחלה ולחשה לחלל האוויר, כאילו אין נוכחות
נוספת מלבדה בחדר "לא הייתה נאמנה לו". דמעות חרטה נקוו
בעיניה.היא הליטה פניה בידיה והתכוונה לצאת מהחדר. ואז,
כשהתייצבה על רגליה מהכיסא חסר המשענת עליו ישבה ומעדה למטבח
כתפה נחשף מבעד לחולצתה הפרחונית.
ושם, על הכתף הערום היה סימן.
סימן כחול.
סימן עמוק שהסתיר בתוכו הרבה יותר מתאים מתים.
נפש מתה.
"מה הוא עשה לך?" שאל דארק ורק מהמבט שכבש את עיניה של מרת
דאגלס הוא ידע את התשובה לשאלתו.
והסימן, הסימן שהתפרש על פני כל הכתף היה כעד לאירועים.
דארק סובב את ההגה 180 מעלות ופנה מזרחה.
ערפילי העד התגלו לנגד עיניו כובשים את ליבו בצינה מקפיאה.
הוא עצר רכבו סמוך לתחילת הערפילים האין סופיים. והתכוון לפתוח
את הדלת ולצאת לתוך האדים האפורים.
אך לפתע נעצר במקומו.
העבר החל עולה וצף בתמונות אקראיות בלתי מסודרות.
אזכורים רנדומליים שהחלו להתקבץ לרצף אירועים הגיוני.
ומאיים.
בהלה נוראה נזרקה בו, מחלחלת לשד עצמותיו משחררת בו צדדים
אפלים אשר אף הוא לא היה מודע לקיומם.
העבר החל מתלפף סביבו כפיתון סביב ארנבת, תובע ממנו להשיר אליו
מבט.
ועוד דארק משיר עיניו והעבר הכמוס החל חושף את רזיו הוא פתע
סגר בחוזקה את הדלת, התניע את מכוניתו והחל לוחץ בחוזקה על
דוושת הדלק
אך לנגד עיניו לא הייתה הדרך שנקרעה לפניו.
מולו היה הערפל.
והערפל בלבד.
טים הביט בקינג ודארק שניצבו רועדים בכל גופם. אך לא הקור
המעיק הוא שגרם לשקשוקיהם. אלא אותו קור פנימי שנגרם להם
מהביצות המעורפלות שניבטו לפניהם.
"מה אתם מפחדים?" לגלג טים ופסע עוד צעד כלפי הביצות.
"זה לא שאנחנו מפחדים... טוב לפחות אני לא..." מילמל קינג
"פשוט, אתה יודע מה היו הסיפורים שם. הרבה אנשים נעלמו."
"הם בטח סתם איבדו את דרכם ושקעו בביצות הטובעניות" גרס טים
"ומה אם לנו זה יקרה?" התריס קינג "אז מישהו ירוץ לקרוא לעזרה"
השיב טים בביטחון "בואו ניכנס לראות מה יש שם!!!" אחר זאת, אף
בלי שישאל את חבריו, בביטחון מוחלט כי יבואו אחריו הוא החל
צועד לתוך הערפל, ועוד גופו מתכסה בכתמים אפורים הרגיש דראק
ברגליו הנעתקות מהקרקע ומובילות אותו בעקבות טים וקינג.
הוא נטרף לתוך הערפל, מפלס את דרכו באפלה המתגבשת סביבו וניסה
לגבש שדה ראייה במסכת האדים האמוצים.
כלפתע הוא לפתע הבחין בהם.
מתוך העננה התחדדו דמויות.
רגליים, ידיים, ראש, פנים...
פנים מיוסרות.
זועקות לעזרה.
עינהם קרועות לרווחה מהמוות שהקדים לאסוף את חייהם לצרור
הנשמות שבאמתחתו. פיהם פעור לשם צעקה.
אך שום בת קול לא השתחררה.
רק דממה.
והיא הייתה יותר חזקה מכל צעקה שהייתה יכולה לעלות מהגופות
המעונים.
שכן, כמו שחשפו זאת המבטים, הבעות הפנים, הפיות הפעורים, הייתה
זו דממת המוות.
ומבטו של דראק נתלה על פני המתים מבלי שיוכל להתיק את אחיזת
עיניו מהפנים האנוסים.
ואז, חש עצמו טובע בסביבתו. חש את האדמה תחתיו מושכת אותו
לתוכה, מנסה לכפות את עצמה עליו.
הוא הוריד לבסוף את ראשו ומבטו נשלח למרגלות רגליו.
פתע הבחין כי הוא נמצא באמצע ביצה טובענית, שוקע לתוכה מבלי
יכולת להיחלץ.
הוא סרק במהירות את הסביבה אך לא יכל למצוא את טים וקינג.
הוא היה לבד.
ובדידותו הייתה עמוקה הרבה יותר מאשר מצבו הפיזי.
בדידותו הייתה נפשית.
ואז ידע, למי דומה הבדידות שלו.
לדמויות.
הוא היה בדד כמו הדמויות המעונות.
וכן מיוסר כמותן.
פרישותו הייתה משתקת. כמוות עצמו.
רגע לפני שרכבו התנגש במשאית, דארק נעור מהעבר שכפת אותו וסובב
בחדות את ההגה ומנע את מותו הוודאי.
דארק עצר בחזית מעונו וזינק מהמכונית (עד כמה שאדם בן 85 הנאחז
במקלו בשביל לעמוד על הרגליים יכול "לזנק"). הוא עלה בצעדים
מהירים במדרגות הגישה והטיח את דלת הבית כנגד הקיר הפנימי.
הוא מצא את אשתו מנקה אבק ממדפי הספרייה.
"מה קרה?" היא שאלה ועיניה הצטמקו בחשדנות.
הוא בחן אותה. בחן כל תא בגופה. עיניו נעות מעלה מעטה, הוא תהה
פעם נוספת מדוע בחר באישה זו לחלוק איתו את חייו.
כה נחותה נראתה לו כעת.
לבושה בסינורה המקומט, העתיק שזכר מאז נישואיהם, פניה קבורות
בהררי איפור, מנסה להחזיר את צעירותה שחלפה ואינה עוד.
"למה חזרת כה מוקדם?" מעבר לצרימות המרגיזות, הצווחניות הדהד
כעס מרטיט, חימה על כך שראתה אותו יותר ממה שרצתה.
"מה לא הייתה לך עבודה...?" ועוד צווחותיה מילאו את האוויר
ורוקנו אותו מכל דבר אחר שהקנה לו משמעות מובנת כלשהי דארק
נזכר בעוד משהו שהבריק אליו מהעבר.
הייתה זו אהבה.
אהבה כה חזקה, מהולה בתשוקה נועזת, פראית, שהובילה אותו להינשא
לה ולפרוש מהלימודים.
ומהחיים.
"אז תלך ותחזור בעוד שעתיים" שוב רעם קולה באוזניו והבעיר את
זעמו.
מובל על ידי מחשבותיו של איש זקן, שהשיבה, הבלבול, והכעס הבלתי
נשלט כבשו אותו, הוא החל פוסע בצעדים קצובים, נטולי כל רגש אל
רעייתו.
"מה אתה עושה? איך אתה מעז לדרוך על השטיח שהרגע שאבתי?"
אך הוא המשיך לפסוע לעברה. פניו חתומות, הבעה דוממת עליהן, כל
תו וכמט במקומו. לא תנועה, לא זיז, לא עווית, לא חיוך, לא זעם,
כלום.
עצור! הוא פקד על עצמו, אך כבר בהבהוב הציווי בהגיגיו הוא ידע
כי לא ישמע לו.
שנים רבות מדי הוא סבל.
נעצר מולה, קולותיה מגיעות לתודעתו אך כמלמולים לא מובנים הוא
הניף מקלו מעלה, שתחילה שימש לו כמגן וכעת ישמש לו ככלי
התקפה.
והוא הכה.
מקלו צלל מטה מפלח את האוויר תחתיו, פורץ את מחסומי אונו שדארק
חשב שמכבידים עליו, צובר עוד ועוד תאוצה, ולבסוף פוגע בראשה של
רעייתו.
בליטה עמומה צצה במקום ההתחבטות וגופה הדליל של הזקנה נע ונד
במקומו ואז קרס ללא רוח חיים.
ודארק הביט בגוף החלול ששכב מוטל לרגליו וחש תחושה שתחילה לא
יכל להגדירה.
זו לא הייתה שמחה, בהחלט לא.
הוא היה מודע לכך שכרגע הוא הכרית חיים שלמעשה הוקדשו לו.
אך את התחושה לא הגדיר כעצב.
לבסוף הבין מה חש.
הייתה זו הקלה.
הקלה שהשתחררה ממנו בבת אחת אחר שנים רבות שלוו באי נוחות
מתמדת.
אך היה בהקלה הזאת משהו נוסף.
ואז הוא הבין מה זה היה.
שוב תקפה אותו התחושה שכבר חש לא מכבר, אשר מילאה אותו ביראה
משתקת.
בדידות.
והבדידות הזאת, משכה אותו אל האבדון אף יותר מתמיד. וסופו של
דארק היה כבר ברור לו כעובדה קיומית, כאילו נקבע ברגע היוולדו.
אבל העקשנות שלו, שנבנתה בנחישות עם חלוף הזמן, תימנע ממנו
להשלים עם המצב.
הוא ימשיך להיאבק בזקנתו, בבדידותו ובערפל המגיח האופק.
אך מפלתו הייתה ברורה כשמש, אפילו לירח שבהק ברקיע במרכז
רבבות הכוכבים, וחרמשו פונה לכיוון מזרח.
דארק דהר בכביש לעבר ביצות הערפל הנצחי.
הוא עמד לגלות מה ארע לו, לאן נעלמו חבריו ומה מקור הסלידה שלו
מהמקום.
הוא חיטט בכיסו ושלף סיגריה והציתה בעזרת קופסת גפרורים נושנה
שכבר העלתה תחב בכיס מעילו.
ואז, מתוך עמוד העשן שהתמר מהסיגריה, כמו שפיותו של דארק
הנמוגה אט אט באוויר הוא שוב ראה עצמו בערפילים.
חוזה במותו הבלעדי.
שוב מצא עצמו שוקע בין החולות.
מנסה למצוא משהו להיאחז בו.
ענף עץ, פיסת אדמה מוצקה, כל דבר!
אך לא היה כל דבר שיכל לעזור לו.
הוא היה לבד, וחייו שקעו בתוך העננים האין סופיים מבלי שיוכל
לעשות כל דבר להצילם.
לפתע ראה במעורפל, בקווים כלליים בלבד את חבריו את קינג וטים
מחדדים מתוך העננה. דמויותיהם שוטטו ללא כל כיוון הגיוני בתוך
הערפילים, רגליהם צועדות על פני הביצות מבלי לשקוע בתוכן, כמו
היו הן חלק מהן.
"טים, קינג" עלתה זעקה שנוקה מגרונו של דראק ופרחה לתוך הסביבה
האפרורית שדארק לא היה כלל בטוח שיש משהו מאחוריה. טים וקינג
סובבו ראשם כלפיו והפנו אליו את פניהם.
אך אלו לא היו הפנים שלהם.
היה בהם משהו אחר, משהו שהוא לא ראה בהם מעולם.
היה זה ייאוש.
ייאוש כה עמוק שנדמה היה ופורץ מגופם ולוכד את דארק בין טלפיו
מטביע אותו בתוך הביצה, מעמיקו שאולה.
ואז לפתע פניהם החלו להשתנות.
כמטים עבותים החלו מתבלטים בפניהם.
עיניהם שקעו עמוק בתוך ארובותיהם כזוג קווים מלוכסנים
וחשדניים.
שיבה נזרקה בשיערותיהם.
גופם התקמר ורגליהם הצטמקו.
הזיקנה שבתה אותם.
והמוות לא הרפה אחיזתו בהם, פיהם נפער כפיות שאר הפנים המעונים
בזעקת ייאוש מחרידה, אך דבר לא הדהד בין הערפילים.
ואז, עורם החל להתפורר.
גושים, גושים רקמותיהם החלו נופלים חללים,כמו משילים את עצמם
מהגוף, מנתקים אט אט כל מגע עמו, פיסותיהן מתגרדות אט אט מהבשר
וצונחות ארצה, הופכות לעדת נחשים שהחלו זוחלות לעברו של דארק
מתפתלות סביבו, חונקות אותו, ממיתות אותו.
פיט וקינג המשיכו להנמס בין אצבעותיו של המוות ולא נותר מהם
אלא צבר עצמות שהצטברו לדמויות שלדים מאיימות.
ומפיותהם הפעורים, וגולגולתם החשופה פרץ אור מסמא, מכלה כל דבר
אחר, כל ביצה, כל רביב ערפל, כל סימן למוות...
דארק עצר על יד תחנת המשטרה וזינק ממכוניתו. הוא נמהר בהליכתו,
נעזר במקלו, ופרץ את שערי התחנה. אחר כן, אף בלי שיענה ברכת
שלום למברכים אותו הוא נכנס לחדרו והסתגר שם.
הוא התיישב בכיסאו ושקע בהרגל נושן, הקפיא את אחיזת עיניו
בגלריית התארים שמוסגרו על הקיר.
אך מחשבתו הייתה רחוקה בהרבה מן תארי הקלף הקבועים לכותל.
היא הייתה נתונה לשאלה הכיצד הגיע לכאן, לתחנת המשטרה.
האם תודעתו הפנתה אותו לכאן מבלי שידע?
הזהירה אותו, הצילה אותו באופן לא מודע מאימת הערפילים?
לא!
זה לא נכון!
הוא עדיין שולט בחייו, לכל הרוחות!
הוא עדיין שפוי!
האמנם?
המחשבות החלו מתערבלות במוחו הופכות לגוש מוצק של חוסר הבנה
שתעתע בו.
הזיכרונות זינקו מתוך הכלום האין סופי ונעלמו רגע לאחר מכן.
פני רעייתו המנוחה נטרפו בתוך צבעי החדר ופניה המיוסרים, רגע
לפני שנשמותיה נעתקו זינקו מתוך התארים ורדפו אותו כנמר את
האיל.
הגיגיו כמו החלו פורשים את ראשו, מבקיעים את גולגולתו, נזרקים
לצדדים, ונהפכים למפלצות שוחרות טרף.
המפלצות סגרו על דראק והוא פסע אינסטואינקטיבית צעד אחד
אחורנית.
אך בלבו ידע כי אין מנוס.
מותו, אותה ישות שכה פחד ממנה הגיעה.
המפלצות נתרו אליו ואז נידופו עם הרוח הצוננת שזרמה לחדר
מהחלון.
אזי נשמעו שלוש טריקות בדלת, ודראק ידע מי זה- מלאך המוות.
הדלת נפתחה אט אט ואל החדר נכנס גרגורי מורינסון.
גרגורי מורינסון? ניסה דארק להיזכר, אה כן, היה זה המתלמד
שלו, לפני שנים רבות כשהיה בלש.
אך לא היה זה באמת גרגורי מרינסון.
אכן תווי הפנים היו דומים, התסרוקת הייתה זהה, אך מי שבאמת
הסתתר מאחורי התחפושת המושקעת הזאת היה, כפי שדארק כבר שיער
דקות לפני כן, מלאך המוות.
הוא ניסה להסתתר מאחורי הפנים החביבות אך הוא יקד דרך עיניו
החומות של גרגורי.
האימה פשטה בפניו הנבלעות בקמטים של דארק והוא הלבין כסיד.
"דארק אתה בסדר?"
דראק חש בגופו מתפורר.
הוא חש כי רגליו לא מסוגלות לשאתו עוד והוא צנח על ארבע לוחש
בסתר מילות תפילה שנחקקו עוד בשחר ינקותו בזיכרון מהימים הרבים
שבילה בכנסיה.
"דארק! אולי צריך לקחת אותך..." ניסה מורינסון להציע אך דארק
קטעו:
"לא!" הוא נהם ונפנף במקלו לעבר גרגורי בטירוף "שלא תעיז לקחת
אותי לעולם הבא!"
"לעולם הבא? על מה אתה מדבר?" תמה מורינסון
"אני יודע. אני יודע הכל. אתה המוות שבא לקחתני. אבל אני לא
אבוא. לא ולא!" נאחז במקלו, דארק נעמד על רגליו וחש בזיעתו
גועה מתוך גופו ומתפשטת במליחותה על פני העור.
"הסתלק!!!" הוא צווח וזינק בפראות על מורינסון.
"הרגע!" צווח מורינסון וניסה להשתלט על דארק בכך שילפות אותו
בשתי ידיו "מה קרה לך לכל הרוחות?!"
אך דארק לא אבה, מול עינייו המוות כבר מזמן השיל את תחפושתו
וכעת הוא מנסה להכריתו בעזרת קלשון הנשמות שלו.
בעוד אגרופו קמוץ, שיניו נוקשות בפראיות ומבט זקנה חולני זועק
בעיניו, הוא הסתער בכוחות שלא ידע שהוא טומן בו על מורינסון
וסגר שיניו בחוזקה אדירה על כתפו של מורינסון.
אז אחרי שמורינסון החל נאנק מכאבי התופת שפקדו אותו, דארק הניח
לו ופרץ בצחוק מטורף.
"חה חה חה, חשבת שתוכל לנצח אותי. לא ולא, אני חזק ממך, חזק
מכולכם."
בזאת הוא עזב את חדרו בהולכו למקום היחיד שהוא ידע שימצא מנוחה
בו.
ולא סתם מנוחה, אלא מנוחת עולמים.
גרגורי מורינסון הביט בדם שניגר מהחתך המחורץ שנקבע בעורו.
"הוא השתגע!" הוא אמר "הוא לגמרי השתגע!" הוא חזר על עצמו
והשיר מבטו לתוך עיניו של מפקח המשטרה, אלפרד אקרינסון.
אלפרד, בחור גוץ שמנמן שהתברך במוח חריף ובעיניים חודרות עטף
את פניו בהבעת פנים אטומה.
הוא זכר את דראק עוד מימי נעוריו.
זכר, ואהב.
והוא קיווה בכל מעודו כי גרגורי טועה.
אך עמוק בלבו, תחת שכבת האהבה והכבוד הרב שרכש לדראק, הוא לא
היה כה בטוח כי יש ממש בתקוותו.
גם הוא שם לב כי לשינוי שהתחולל בדראק עם השנים.
"הרגע!" הוא אמר לגרגורי "כבר שלחתי שתי ניידות אחריו, אנחנו
נמצא אותו ונלבין את העניינים."
"אני מקווה" השיב גרגורי.
אותו הרגע נשמעו שלוש נקישות עמומות בדלת ואלפרד קם לפתוח.
בצעדים שחצניים, מלאי ביטחון, נכנסה המזכירה לחדר, משאירה
אחריה שובל בושם ריחני.
"הנה המידע שביקשת אודות אנשים נוספים שנעלמו סמוך לביצות
הערפל." היא אמרה בקולה הדק והחלה מתמצתת את המסמכים "עושה
רושם כי כל האנשים הללו היו מבוגרים, לפחות בני שישים וחמש..."
היא נעצרה ובחרה את מלותיה הבאות, "ויש עוד משהו... לכולם נפתח
תיק במשטרה. חלקם אף ישבו בכלא"
"תודה רותי. אנחנו נסתדר" אמר גרגורי שעה שהוא מעלעל במסמכים.
פתאום מבטו התחדד ולא עוד עלעל כלאחר יד.
עתה היה שקוע בתוכם, עמוק בתוכם.
מתוך השורות, מתוך המילים התבהרה תמונה:
באנקת כאב חד שעדיין נותר עמום בכתפו, הוא חטף את מעילו
מהשולחן ובעודו יוצא בצעדים מהירים ממשרדו הוא קרא לאלפרד לבוא
אחריו:
"בא, אני יודע איפה הוא נמצא!"
ניידות המשטרה מילאו את סביבת הערפילים בצרימות האזעקה הנישאות
מהן. גרגורי ואלפרד זינקו מתוך ניידותיהם ולאחר ששלפו אקדחיהם
החלו מתקרבים לעננה האפורה. "הוא שם" אמר אלפרד ואימץ את עיניו
בכדי שיוכל לראות מעבר לחומה האמוצה. "אני נכנס" צעק גרגורי
וזינק לתוך הערפילים "חכה!" צווח אלפרד בדיוק כאשר גרגורי
השלים מגע עם הערפל והועף בתאוצה אדירה אחורנית. "מה קורה כאן
לכל הרוחות?" הוא שאל והקים את עצמו מרצפת האספלט והדם החל
ניגר מחדש מהחתך אשר בכתפו שזה עתה התאחה. "אני חושב שהערפל לא
אוהב אותנו" השיב אלפרד, "הוא לא צריך אותנו, הוא צריך את
דארק"
"האם אתה השתגעת לחלוטין?" שאל גרגורי בלגלוג מכוון תוך כדי
שהוא מנגב את הדם עם חולצתו ועיניו מקובעות בדארק הנמצא אי שם
בתוך הביצות.
אך אלפרד לא ענה.
הוא זכר את אביו.
ואת סביו.
שניהם סיימו את חייהם במלמולים לא ברורים על חטאים מדומים
שביצעו ואשר בעבורם הם נענשו בידי הערפל.
איכשהו, מבלי להבין את זה עד הסוף, אלפרד ידע עתה כי לא היו
אלא חטאים מדומים.
והוא ידע שזה בדיוק מה שארע לדארק.
ועל אף שבלבו תמיד ימצא מקום לספק, הוא עתה ידע שהכל אמת.
ולשנייה, לשנייה בלבד, תוך כדי כך שהוא מאמץ את עיניו- היה
נדמה לו שפני אבותיו זועקים אליו מתוך שמיכת העננים היורדת על
הארץ.
דראק עצר את מכוניתו וחלונה העקמומי, רב השנים התמלא מיידית
באדים.
הוא יצא ממכוניתו, טורק אחריו את הדלת.
בצעדים כבדים אך מהירים, ידו סגורה בחוזקה על מקלו, הוא החל
צועד לתוך הביצות, נותן לערפל לעטוף אותו, לסגור עליו מכל צד,
ללפות אותו בין ידי המוות שלו שנשלחו לנשמתו של דראק כבר לפני
זמן רב.
רב מדי.
עתה החליט לא להתנגד יותר.
קולות סירנה החלו לחדור באיטיות לתוך תודעתו אך הוא התעלם
מהן.
ואז שמע את הערפל לוחש לעברו.
קולו נישא עם הרוח, ליטף בו, ליחך את אוזנו וגרם לו להתמסר
אליו. מקלו נשמט ארצה, משמיע קול נפילה חלול.
אך דראק לא שמע את קול הנפילה.
כל ישותו הייתה נתונה עתה לערפל.
מתוך העננה האפורה ששלטה בכל נתבלטו דמויות.
תחילה היו הם אוסף גושים שבצבצו בצבעיהם הכהים מתוך האפור
המתמיד.
אך אט אט, חלקי גופם החלו להתחדד מתוך הגושים השחורים.
וכל כתם שחור התהווה לאיבר שסוע בגופם.
ופניהם זעקו לדארק- קוראות לו לבוא להושיען.
"אני בא..." הוא פלט באנחה רפה והחל מתקדם, חש עצמו שוקע בתוך
העננה שחלחלה לתוך נשמתו מאז שזכר את עצמו.
עתה היא פרצה דרך עיניו ועטפה את כולו בצינה מבהילה שגרמה
למרירות חמוצה לעלות בפיו. הוא נפל והחל שוקע בתוך הביצות,
מתפלש ברפש שהחל מטמא את בגדיו, אך בדמיונו הוא עדיין הלך אחר
הדמויות- מובל ע"י ריח המוות שהן הותירו אחריהן.
ואז בבת אחת הדמויות השתנו- ומתוך הערפל זינקו עליו מכל
הכיוונים מפלצות מרובות זרועות ששילחו לשונות אש בכל אשר לכדו
את דארק בשובלן הלוהט, והוא חש באש העולה במעלה גופו וריח הבשר
החרוך מילא את נחיריו. ולפתע חש בעווית סבל נחרטת לאורך פניו
ולאחריה- כאשר הביט בידו יכל הוא לראות את הבשר השסוע אשר
התגלה תחת העור החרוך- נושר בפיסות קטנות אשר מתנתקות
מעצמותיו- מתגרדות מתוכו, נתלשות מהעורקים המשלחים דם בכל-
ונושרות ארצה נבלעות בתוך ימת הבוץ אשר עטפה את דארק.
ואז הוא הבין מה ארע לו.
הוא הצטרף אל דמויות הערפילים.
הוא היה אחד מהן עתה.
הוא נידון לסבול לנצח מזקנתו במכלאות הערפל.
אזי הבין כי המוות לא היה הדבר הכי נורא שממנו ירא היה.
היו אלו חיי הנצח אשר הרתיעו אותו יותר מכל.
עתה המוות נראה כברכת שמיים רחוקה מתמיד.
וחיי הייסורים שיועדו לו היוו בשבילו מוות מוחשי הרבה יותר.
שלד פניו התקבע לכוד בין המוני הפנים המיוסרים בתוך הנשיאים
המיתמרים מעלה- תרים אחר הנפש התועה הבאה שיכלאו בין כפלי הנצח
שלהם.
ואז כשדארק חש ברסיסי התקווה האחרונים שלו אובדים בלחות
הביצתית שהתנחלה עתה בלבו- כאשר מפח נפש כמעט מוחלט גבר עליו
הוא חש עצמו לפתע נידף באוויר, נעלם, מוכרע על ידי הטבע, מובס
על ידי שיבתו...
המוות... המוות הגיע...
תמו העינויים!
עווית הסבל החלה מתבקעת תחת חיוך ניצחון שהחל מתפשט מערבה
מזווית שפתו.
ואז... עלתה בגרונו זעקת תסכול- אך כל שהשתחרר הייתה יבבה
חלושה:
בתוכו, עמוק בנשמתו- כה עמוק אשר תחילה לא היה מודע לתחושה
האיומה אותה חש- הרוגע עדיין לא השתלט... עדיין פעמה בחולשה,
בהתגרות אותה תחושת חיים נוראה, אשר אף אדם אינו יכול להכיר
ברוע שהיא קורנת עד אשר לא יחוש במתיקות אשר נישאת על כנפי
האבדון.
אכן, כך החליט הערפל להעניש אותו.
הוא נתן לו להתקרב למוות, נתן לו להגיע לכדי נגיעה באותה תחושת
שלמות נצחית ו... השאירו בחיים!!!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.