"שמש חלשה של אחרי הצהרים, רוח יבשה שסודקת את השפתיים, שיער
עבה שמסתבך בעצמו ופה פתוח כמעה, צמא למילים שישקיטו רעבונו
וישקו צימאונו לרוויה..."
היא ישבה על האספלט השחור, החם, ונתנה למחשבות שהתרוצצו במוחה
להרגיע את נפשה וגופה. עינה עצומות ופיה נמתח לחיוך קטן. היא
נזכרה בו, לוחש לה את המילים האלו, אתמול, על חוף הים, זכרה את
התחושות, הרוח המלטפת, האצבעות המדגדות, התשוקה הכובשת, מערפלת
כל מה שלא נעים...
יד כבדה הונחה על כתפה וקטעה את מחשבותיה, היא בחוסר רצון בולט
היא פקחה עיניה, מולה עמד המאמן.
"לא נורא" אמר.
היא לא ענתה, רצתה לחזור לעצום את העיניים ולחשוב על הכייף
שהיה אתמול בלילה.
"זה לא המסלול אליו את רגילה, את יודעת, בפעם הבאה..." המשיך
המאמן
היא התרוממה בחדות וקטעה את דבריו "אל תדאג לי..."
אחר קמה ופנתה ללכת לכיוון המקלחות.
המאמן המשיך להביט בה מתרחקת, במשך השנים ניסה להתקרב אליה, אך
היא תמיד שמרה על מרחק, היא נתנה לו ללמד אותה את כל הטכניקות
שידע,  אך את החינוך, המשמעת והביקורת... שם מתחה את הגבול,
והוא, הוא לא התלונן, נוח היה לו, בחורה חברותית ונוחה, אוהבת
שמחה, מסיבות ותמיד זכרה את תאריכי יום ההולדת שלו , של אישתו
וביתו הקטנה.
הוא משך בכתפיו, הסתובב, פונה לכיוון בו מכוניתו חונה.
היא נכנסה למקלחת.
זרם המים החליק על גופה, מוצא דרכו בקיעורי הנוף החדש שנגלה
לפניו, והיא עצמה את עיניה ועקבה אחר מסעו של זרם המים, לאחר
מכן התלבשה ויצאה אל מכוניתה.
מבחוץ לחדרי ההלבשה עד למכוניתה פגשה את שתי האצניות המתחרות
שלה, שתיהן השיגו תוצאה טובה יותר, הן פנו אליה ושאלו לשלומה
בחביבות והיא שיתפה פעולה, מכסה על חוסר הרצון שלה לדבר איתן
בחיוכים מרובים ובפלפולי לשון.
אחר נכנסה למכונית והדליקה רדיו, רצתה לשמוע מוסיקה, מחפשת בין
התחנות מוסיקה שתגרום לה לחייך בטפשות ולא לחשוב על כלום. היא
החלה לנהוג אבל הרגישה את הכעס עדיין מפעפע סביב ליבה מאיים
להתפרץ בכך רגע דרך עיניה, היא כעסה על עצמה.
לעזאזל, חשבה, ביום ההולדת שלי אני לא אתן לשום דבר להעכיר את
מצב רוחי, היא הגבירה את ווליום המוסיקה, עד שלא הצליחה לחשוב
והתמכרה לצלילים שאהבה כל כך כי הצליחו לקחת אותה לשחות בים של
צעיפי משי ירוקים וכתומים, שם היא נחה מרוקנת מכל לחץ, וסביב
ליבה היה אגם של מים צלולים ושקטים שעליו אפשר היה לצוף ללא
פחד מעניינים לא צפויים.
אז לפתע הבינה שהיא במסלול הנגדי לתנועה, מולה נסעה במהירות
משאית גדולה.


מהפתעה להבנה ואז לפחד מצאה עצמה בחדר לבן (לפחות כך חשבה
בתחילה) כשהיא ישובה עירומה במצב היכון לריצה.

היא קמה והביטה סביב, לא הצליחה לחשוב או להרגיש דבר, אלא
הרגישה וחשבה הכל בבת אחת.
בלבול.
כעבור זמן מה, הצליחה להתמקד,  איפה אני ? הייתה השאלה הראשונה
ששאלה את עצמה.
ואז אור חזק היכה בפניה היא הסתירה עיניה בידיה עד שהתרגלה
לחוזק האור.
אלו היו אורות נוצצים בצבעים שונים שהיבהבו בחדווה, כל אחד חזק
וזועק יותר ממשנהו (כאילו רבים היו האורות השובבים על צומת
הלב) תלויות היו באויר האורות והן דלקו וכבו ללא הפסק, מרכיבות
צמד מילים

בין לבין

היא הביטה באורות הדולקים וכובים וניסתה לראות לאן הם
מתחברים.
היא לא הצליחה להבין דבר.
והשאלות המשיכו ליירות עצמן ללא מטרה.
"מה קרה לי, לפני רגע הייתי במכונית...?" מילמלה לעצמה
האורות הנוצצים בצבעים העזים הופיעו הפעם מצידה השני, היא
הסתובבה וקראה את המילים

מה את רוצה שיקרה ?

היא הביטה באורות הכובים ודולקים ללא הפסק, כובים ודולקים,
כובים ודולקים...
ופחדה
"מי אתה ?"
"מה אתה רוצה ממני ?" צעקה.
והאורות הבהבו לעברה:

את מחליטה

היא הביטה מיואשת במילים ואז הביטה סביבה, מנסה למצוא דרך
מילוט.
לחדר הלבן אין קירות ? חשבה
כאילו אני בענן... זימזמה מחשבה נוספת
והמחשבה התמוגגה וחזרה בעוצמה חזקה יותר הלוך וחזור  והיא מצאה
עצמה מדדה בין גיחוך לפחד..

את מתה

הבהבו האורות.
היא הביטה באורות, המילים המשיכו לדלוק ולכבות, עד שבשלב מסוים
האורות העזים כאילו הפנטו אותה, והיא מצאה עצמה בוהה בהן, היא
רצתה למצוא דרך מילוט אך לא מצאה כוח לכך, לבסוף הצליחה להפנות
ראשה לצד הנגדי, אך המילים כאילו רדפו אותה, שוב הופיעו לפניה
דולקות וכבות, דולקות וכבות...
היא עצמה את עינה אך האורות האירו כל כמה שניות את האפלה שרצתה
ליצור לעצמה והפריעו לה.
לבסוף ויתרה התיישבה והרכינה ראשה בין ברכיה, היא פחדה.
כך ישבה, משתדלת לא לחשוב ורק מחכה לדבר הבא שיקרה.
שום דבר לא קרה והיא המשיכה לשבת, מפוחדת.
אז החלה להבין שאין סיכוי שתבין,
ההבנה קצת הרגיעה אותה.
האורת כבו והיא הרימה ראשה והביטה סביבה בחשש, דבר לא קרה
ומכיוון שעייפה מלהביט שוב הרכינה ראשה בין רגליה.
מחשבות שונות החלו להתכדרר במוחה כמו כדור גומי חסר שליטה
היא חשבה על מדליית הזהב שרצתה להשיג באולימפידה של שנת 2002
אחר כך חשבה על אימה ותיארה לעצמה כמה שבוודאי עצוב לה עכשיו
כשהיא לא יודעת היכן ביתה.
גם על אהובה חשבה, ואז, ללא סיבה מובנת הרגישה את כובד משקלה
של תחושה ההחמצה, כי נזכרה שאהבה את טעם האהבה.
על חבריה הטובים ביותר, וכמה שכייף לה בחברתם, שוב, ללא סיבה
מובנת הכבידה תחושת ההחמצה...
לאחר מכן הרגישה רע, האם היתה זו הרגשת עצב, כעס, ייאוש, אולי
השפלה, היא לא ידעה לומר היא ניסתה לשייך לתחושות הללו מקרים
ספציפיים מעברה ולא נזכרה בדבר, לאחר מחשבות נוספות שנתנה
לנושא נזכרה במות אביה, אז נזכרה בעצב ובאותה פעם שנחתו היא
וחברי המשלחת נחיתת אונס במדבר, בדרך לאירופה, לתחרויות
הסיכום, כאשר חילצו אותם היה מאוחר מדי, היא הפסידה את התחרות
ואת המדליה שכולם ניבאו לה, וכמה שכעסה אז.
עבר זמן מה.
האורות, כך שמה לב נעלמו, היא קמה ממקומה הביטה סביב בחלל הלבן
ולבסוף שאלה שוב
"מהו המקום הזה ?"

בין לבין

האורות חזרו ושוב הסתירה מבטה בידיה מסירה אותן לאט כדי שתוכל
להתרגל לאור, היא לקחה שאיפה והמשיכה
"אני לא מכירה את המקום"

זהו המקום שלך ?

הבהבו /ענו האורות
היא חשבה דקות ארוכות
"אני רוצה לחזור..."

את שם

קטעו אותה האורות הפעם נשארו דלוקים ולא כבו, כאילו הביעו
מיאוסם ע"י כך שנשארו דלוקים ולא נכבו ודלקו שוב ושוב בשובבות
מהשיחה שבחרה להוביל.
היא הבחינה בכעסם של האורות ופחדה.
גם בדרכם אי אפשר לנצח התמרמרה, היא הרגישה את רגש הייאוש
המאוס משתלט, היא רקעה ברגלה בזעם והחלה לחשוב על תוכניות
בריחה, המחשבות כמצופה גרמו להקלה בהרגשת הייאוש, כאילו שיש
תקווה.
היא קמה ממקומה והחלה לרוץ קדימה.
היא רצה במשך זמן רב, היא לא ראתה את סוף המסלול, ולא הביטה
לצדדים, היא המשיכה לרוץ...
כאילו רצתי במקום חשבה לעצמה....
ולבסוף התייאשה והפסיקה לרוץ אך המשיכה לצעוד.
הנוף שנראה בתחילה לבן, הפך צבעו לאפור ואז הפך שקוף והיא יכלה
לראות עצמה רצה אליה, ממנה ואחריה.
היא צעדה במשך זמן רב נראה היה לה כאילו שנים צעדה, היא לא
חשבה על כלום, הצעידה המונוטונית ערפלה את מוחה, אך הרגשת
הייאוש מילאה את ליבה ולא עזבה אלא כדי לפנות מקום להרגשת הכעס
שלוותה בצעקות כלפי האורות שדלקו וכבו ללא תועלת, עונות
לצעקותיה במטבעות לשון מפולפלות כאילו קרצו בשובביות, לא
מבינות את גודל הטרגדיה.
"אני רוצה להגיע  כבר" צרחה לעברם של האורות.

אז תרוצי מהר יותר

צחקו האורות לעומתה.
לבסוף עצרה היא הביטה סביב, בחלל הלבן שהפך אפור ואז שקוף,
בבואותיה הביטו בה, נותנות בה מבט, ללא עיניים מרחמות או חיוך
מלגלג, היא בחנה אותן מכל צדדיהן, מבקרת ומחמיאה.
עד שנמאס לה מעצמה חייכה אליהן והן אליה חזרה.
לאט לאט הפך החלל שוב לאפור ואז ללבן.
חזרתי לענן חשבה.
היא הרשתה למחשבה שבתחילה זיזמה והפחידה אותה להפוך למציאות
וכך מצאה עצמה מרחפת בענן, מרשה לערפילים לדגדג את כף רגלה ואז
היתה פורצת בצחוק חזק   ומתגלגל, צחקה שעות, צחקה בפראות, אף
אחד לא היה סביבה, שום דבר לא הפריע לה והיא היתה מאושרת.