אני תוהה כיצד דמותך
תמיד מתנשאת מעל כל חץ ביקורת
ומדוע אינך נמדד במושגי העולם המוכר -

והרי ההסבר המתבקש: אינך נוכח עוד. זכרונך
פושט ולובש צורות בדמיוני.
דמותך מתחלקת ביחידות-זכרון למטר, ואני
משמרת אותן בפורמלין החלקלק של המלים.

לכל אחד מראשיך קשרתי כתר.
מילות-בועה צבעוניות כמו תארי-כבוד
בלעו אותך בחיים
ואני פורשת את שארי דמותך על שמורותיי
ורושמת עליהן בדיו-סתרים
כדי לא לשכוח שפעם אני, פעם אתה, פעם חיים

(ועכשיו? כאילו הזמן
שייף את קצוותיי.
איני יודעת על מה ולמה - הזכרון חופף
את המציאות פחות ופחות;
אני עונדת אותו כטבעת עשן
על הקמיצה השמאלית)

ומה נותר כעת, בעצם? אני תוהה:
אם לא התאדית כמו כל צללית-פרופיל אחרת
ומנמדד סתמי הפכת ליחידת מידה בפני עצמה,
אם הטבעת בי זכרון-חמדה, חיבוק או
צמיד-חרוזים שנותר כאנדרטה (וכהוכחה מוצקה
שלא דמיוני הוא המתעתע),
אם אני תמיד מוזגת חיבוקים חדשים לתבניות שיצרת -

אני מניחה כי
יש בך משהו מעבר לנוסטלגיה,
וזה מתפלש בדמי
ומתפשט לאורך עצביי
כמו סרטן-הזכרון.