נמאס עליו לשמוע את אותו מבזק חדשות בכל בוקר; 'ש"ס' גנבו,
ה'ליכוד' ניצלו, ה'עבודה' שיקרו, הערבים הרגו. אותם המשפטים
בכל פעם- אותן הדמעות ואותם הוויכוחים. לפעמים התגנבה לראשו
המחשבה כי אולי הוא חי את אותו היום שוב ושוב- ורק השמות
המשתנים הזכירו לו כי זה כבר יום אחר. אותה המציאות שהוא חווה
כל פעם מחדש.

     הוא שמע לא פעם, במעין התלחששויות גנובות, על אותם
יחידים אשר ניתקו כל קשר עם המציאות- לא רואים חדשות, לא
מאזינים לרדיו, לא קוראים עתונים. חיים במעין בועה משל עצמם,
בתקווה שאם וכאשר היא תתנפץ, חוד המציאות יהיה חד וקטלני פחות
מכפי שהוא כעת.
     מדי פעם היה הוא תוהה בינו לבין עצמו האם הוא היה יכול,
ביום מן הימים, להשתייך לאותה קבוצה של יחידי סגולה בורים
המתעלמים מהמציאות. האם יכול היה לראות עצמו עוצם עיניו לנגד
המצב. האם יכול היה להשתלב בקוסמוס מבלי להפר את סדרו הטבעי.
המסקנה היחידה שהגיעה אליה היתה כי הוא לא מזדהה.

     לא הזדהה עם ההגדרה 'חילוני' או 'דתי',  לא הזדהה עם
ההגדרה-'אשכנזי' או 'ספרדי'; חדל לסווג עצמו כ'מרוקאי' או
'רוסי', 'פולני' או 'גרוזיני'. גם ההשתייכות הפוליטית-
'ימני''שמאלני' פסקה מלעניין אותו. הוא היה פשוט הוא- והוא
מחה.
     מחה על הקרע בעם, מחה על הבריחה מהמציאות. מחה על המצב
הכלכלי, ויותר מכל- מחה כנגד אלו שמוחים. אותם מרדנים הנהנים
למחות כנגד כל דבר שקיים- הם אלו שבדרך כלל לא יודעים מה הם
רוצים- אז הם בוחרים למחות כנגד מה שהםם לא רוצים. ביום מן
הימים, כשיתבגר וירכוש לעצמו מעמד חברתי מכובד, הוא עוד יסביר
להם, ואולי גם לעצמו, שהחיים זה לא פסיכומטרי- שיטת האלימינציה
לא בהכרח מביאה לפתרון הנכון.

    אמנם עד אז- עוד ארוכה הדרך. בינתיים התודעה החלה לחלחל
טיפה אחר טיפה, והוא החל להבין שיש לגבש דיעה. תלאי קטן של
הגיון, של לוגיקה בכביש המציאות הסואן שסביבו. הוא קיבל דרגות
ותארים, תעודות וסמלי סטטוס, ועדיין לא השכיל להבין את השנאה.
הוא חי את חייו בקצב שלו, על פי האמונות והערכים שרכש. עם הזמן
פסק מלהתעמק ומלהתעניין בכל מי שהיו סביבו, והתרכז בעצמו-
במשפחתו. הוא ייצג רק את עצמו- לא מפלגה או זרם דתי, לא מדינה
ממנה אבות אבותיו נמלטו; את הישות - בשר, דם ורוח - שהוא ראה
מדי בוקר במראה.

     היו כאלו שאמרו כי הוא מנותק מהמציאות; חיי בבועה. היו
כאלו שלא הזדהו, ולא מעט אף מחו. והוא, מצידו, רק עמד והתבונן
במעגל אליו הם נכנסו שוב ושוב. אותו המעגל אליו הוא עצמו נכלא
לא פעם, והוא ידע; "כולנו עוד בדרך".